אוסף העגילים הבודדים

אלו היו זוג עגילי זהב בצורת פרח משובצים באבן חן אדומה הצמודות לאוזן, הייתי אז בת חמש, ומצאתי בגינה המשותפת של הבניין ביצה קטנה ואפרורית, כנראה של דרור בית, שהנחתי כי הצליחה כנגד כל הסיכויים לשרוד את הנפילה מאחת המרפסות של השכנים.
אספתי אותה אליי, ועליתי במהרה הבייתה. מצאתי קופסא קטנה ושקופה, אותה ריפדתי בצמר גפן, והנחתי את הביצה הזעירה. ירדתי בחזרה לחצר, והתיישבתי על החומה בתקווה שקרני השמש יחממו אותה ובקרוב יהיה לי גוזל. שהיתי שם זמן לא מועט ותוך כדי שחקתי בחולות שהיו לצד החומה, עם המון נחישות וסבלנות המתנתי לבקיעת הגוזל.
כשחזרתי הבייתה, אמי שהבחינה בעגיל החסר, החלה במתן הסברים כדי שהפנים שלא משנה כמה זמן אשב בשמש- גוזל לא יהיה לי. לא עזרו החיפושים והסריקות בחולות, אבד העגיל שאהבתי. נותרתי בלי עגיל ובלי תקווה לגוזל.
מאז נפלו מאוזניי, מבלי שארגיש, מספר לא מועט של עגילים, ומה שנותר מכל זוג, הוא עגיל בודד ומיותם שלעולם לא ימצא עצמו שוב על אחת מאוזניי. יש לי חור אחד בכל אוזן שנוקבו בגיל שלושה חודשים, ואני מעדיפה לענוד זוגות עגילים זהים. אם בגיל העשרה לא התקשטתי בעגילים שונים, וודאי לא אעשה זאת כעת. בשונה משרשרת או מצמיד, בזוג עגילים תמיד יוותר העגיל שיצא מכלל שימוש כעדות ואולי כביטוי לציפייה שהעגיל האבוד עוד יימצא, עד הרגע בו הוא מוצא עצמו מושלך.

גמר חתימה טובה וצום מועיל!

פורסם בקטגוריה זיכרונות, משפחה | 18 תגובות

על נשים, צבעים, בגדים ומרוץ אחד לחופה

ביום שישי האחרון, בהיותי בשלבים האחרונים של ההכנות לקראת היציאה למסיבת הרווקות של חברתי מיכל, אחת ממארגנות המסיבה, יסמין, צילצלה אליי: "שכחתי לומר לך שכולן צריכות ללבוש לבן", אמרה במהירות, "ואני בתור המארגנת שכבר נימצאת כאן שכחתי בעצמי– יש לך אולי איזה בגד לבן להביא לי?".

אני כבר הייתי מוכנה וידעתי בדיוק מה בכוונתי ללבוש עם אילו נעלים, תיק ושאר האקססוריז התואמים. ניגשתי מיד לארון והתחלתי לשלוף כל פריט לבן שמצאתי. כמה זה לא פשוט להיות אישה, ברגע שהייתי צריכה להיפטר מהשמלה האפורה שלבשתי, הנעלים השחורות והתיק הכהה, ועברתי ללבן, כל ההלבשה התחתונה צריכה להשתנות, יחד עם בחירת תיק מתאים, הוספת צמידים לבנים, והחלטה אילו מבין הנעלים הלבנות לנעול, תוך לקיחה בחשבון שאחרי המרוץ לחופה יש גם בריכה. אני שמחה שהרצון שלי לסחוב כמה שפחות, הוביל אותי לבחירה נבונה בסנדלים לבנים וויתור על שני זוגות נעלי העקב הלבנות. המרוץ לחופה שכלל סיור בין חנויות רבות, חידות ומתנות שאירגנו חברותיה, מייקל ויסמין, בצורה מרשימה ומיוחדת, היה כייף ומהנה גם בזכות אותם סנדלים נוחים.

בחרתי בברמודה וחולצה לבנה בשבילי, ושורט חדש שרכשתי יום לפני בשביל המארגנת. בעודי תרה אחר פריטים לבנים נוספים, הבנתי עד כמה ארון הבגדים שלי עבר שינוי. לפני בערך שנה וחצי במבט חטוף בבגדים המקופלים בארון, קל היה לזהות את הצבעים השולטים- לבן, חום, שחור ואפור, פה ושם היו נגיעות בצבעים שונים. והנה היום, הצבע הלבן השליט פינה את מקומו. ואם מוצאים פריט לבן הוא משולב בצבעים נוספים.

סגנון הלבוש שלי משתנה כל מספר שנים, ועם השינוי אני מאלה שאינן אוגרות אלא אני משליכה החוצה מה שאינו מייצג אותי כבר ומפנה מקום לחדש. נכון שלפעמים אני ניזכרת בפריט שיכול באותו הרגע להיות מאוד חסר, אך לרוב אני לא מרגישה בחסרונם (תירוץ מצויין לקנות עוד בגדים). ועם להיות כנים, השינוי דרש ממני קצת משמעות עצמית כשהייתי ניגשת בחנות כהרגלי לצבעים הקבועים, הייתי מזכירה לעצמי לנסות צבעים אחרים וכיום הארון שלי צבעוני ביותר.

כשהסרנו את הבגדים הלבנים, חברתה מסרה לי את השורט, הודתה ואמרה: "מצטערת שחנכתי לך אותו". לי כמובן זה כלל לא איכפת, כולה בגד. אולם, באותו רגע כשחברתה אמרה זאת, זה החזיר אותי לילדות. נזכרתי איך כשהייתי קטנה ואחיותיי היו מבקשות ממני בגד חדש שקניתי, אין סיכוי שהן היו מקבלות ללבוש אותו, אם עדיין לא לבשתי אותו ראשונה.

יש איזו אחוות נשים שלמרות שאנו לא מכירות, בשביל מטרה שהיא לשמח את הכלה העתידית כולן מתגייסות ומתחברות. ואכן, מלכת הרווקות ליום זה, סיפרה שהיא התרגשה מאוד, וכמה יפה היה להגיע ולראות את כל החברות שלה מתקופות שונות של חייה שחלקן לא מכירות זו את זו ממתינות לה בלבן. ואנו מהצד השני, ראינו כמה היא זהרה ועינייה נצצו כשהגיעה וראתה אותנו כך.

בכל אופן, אחרי מרוץ בשמש שהתארך מעבר למשוער, אני כבר הייתי צריכה לחזור, ולא הספקתי לחנוך באותה במסיבה בגד ים חדש שרכשתי השבוע (וכן, כך יצא שבסוף סחבתי פריטים מיותרים).

פורסם בקטגוריה חבריה | 10 תגובות

שאלה שאין לשאול בדייט

אני: מה המוצא שלך?

הוא: זה משעשע. בימי בית הספר, בכל פעם שהיה צריך להביא מאכלי עדות או שנתבקשתי לספר מה מכינים אצלנו בבית, התשובה לכך הייתה שניצל. מצד האבא אנחנו שבעה דורות כאן, עוד מלפני העלייה הראשונה…. הראשונים עלו מבולגריה, הבת נישאה לפולני, בנה לתימניה, ההוא לרוסיה, וההיא שוב עם בולגרי…(סליחה שאיני זוכרת מי נישא למי, מתי ומדוע).

אני: ???

הוא: כל זה רק מצד האבא. עכשיו מצד האימא אנחנו ארבעה דורות…

אני: זה בסדר, לא צריך להמשיך, הבנתי את הנקודה!

הערות לעצמי:
לא כולם נולדו להורים עולים כמוך. אם אין לך חשק לשיעור היסטוריה בדייט- אל תשאלי שאלות שגם כך לא ישנו ויועילו בדבר.
כשבני גילי שעלו ארצה מתפלאים שאני נולדתי בה, אני לא מבינה מדוע, עד הרגע בו אני מופתעת שיש כאלה שהוריהם נולדו כאן. זה נראה שהם יותר מדיי זמן בארץ צעירה שכזו.
עם כל קיבוץ הגלויות במשפחתו – רק בשניצל הוא מתגאה. אבוי!

פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות, משפחה | 50 תגובות

סיסמאות דואל בירושה

'לי יש מכתבי אהבה אמיתיים שקבלתי ממנו ואני קוראת אותם שוב ושוב. לא כמו היום מכתבים במייל', הסבירה בעיניים נוצצות האלמנה בראיון.
לא זוכרת את שאר הפרטים, אך באותו הרגע נזכרתי בכל אותם מכתבים שמצויים בארוני מהגן והיסודי,כתובים על מכתביות ושקופיות (זוכרים אותן?), מכתבים מגיל העשרה (אפילו רציתי באותם ימים לפרסם מודעה במעריב לנוער. אבל התכתבתי עם לא מעט חברות בעת מעבר הדירה, לכן ירדתי מזה לבסוף), ושלל ברכות צבעוניות קנויות או עשויות בכישרון.
לאחר מכן עלו בי מחשבות שבעוד מכתבים וברכות אלו, מהיותם מוחשיים ופיזיים, ביום מן הימים מישהו יירש אותם, אם ירצה ויתעניין, בכל זאת ירושה של סבתא או סבתא רבא (רק המחשבה הזו תגרום לקמט!). אבל מה יקרה לכל ההתכתבויות, הברכות, התמונות ושאר המלל שאינם מצויים באף מקום אחר מאשר בדואל שלי (כן, נחמד מצידי ככה לסמוך על ג'ימייל). חייב להיות מישהו שאי פעם יתעניין בזה, לא?
אני הייתי נרגשת, אם היו מעניקים לי את הסיסמאות לדואל של סביי וסבתותיי. כמה חורים היו נסגרים בוודאי. אז אני מניחה שיגיע הרגע בו מישהו יתעניין בשלי או שככה אני משכנעת עצמי להאמין? אולי לצורכי מחקר, חפירה בדואל הישן, המעלה את החשיבה האנושית הקדומה, טוב נו, לא אגזים, אפילו סתם מתוך סקרנות? אוקיי! בסדר! אפילו מתוך שעמום?
אל תאכזבו אותי, לא ייתכן שדברים נשמרים ונאגרים שם לשווא, ועוד מסודרים בתוויות, נכון? הסירו דאגות ותהיות, מכתבי שרשרת משעממים לא תמצאו שם וגם לא הודעות שירות למיניהן. הדואל שלי אוגר בתוכו רק תוכן מעניין ואיכותי וגם דברים עסיסיים כמו מבחנים סרוקים שנשלחו. לא באמת, טוב, אולי כמה כאלה, את השאר לא אגלה ואשאיר אתכם במתח כדי להשיג את מטרתי ולגרום לכם לרצות לרשת זאת.
יש בזה משהו דיי עצוב. כבר כמה שנים מאחוריי, ואני מקווה שעוד לא מעט שנים לפניי (מה, רק לחנה בת ה-16 ממחוברות מותר לדבר על מוות?), וזה הולך להיות אוצר לא קטן. יש אפילו סיכוי שאני אקשר אליו יותר מאשר לשאר החפצים שלי. לא רוצה שהוא יימוג, ייעלם, יתמלא בספאם, ואף אחד לא יעשה בו שימוש.
מעתה צריך להעביר בירושה גם סיסמאות או לפחות, בינתיים למסור למישהו שסומכים עליו? מי זה יהיה?

פורסם בקטגוריה זיכרונות, תהיות ותובנות, תקשורת | 9 תגובות

הבטחות עם כיסוי

'מהי התכונה השלילית שלך?', זו השאלה הבנאלית בראיונות עבודה, כשהמהדרין יוסיפו 'תחסכו מאיתנו פרפקציוניסט, עקשן ורגיש'.
מי שסובל באמת מפרפקציוניזם ועוד כשזו מגיעה עם עקשנות כמו שלי, לא היה מעלה בדעתו להשיב כזו תשובה. אלו כנראה לא יודעים עד כמה התכונה הזו יכולה להיות ברמה מסויימת מ-א-ו-ד שלילית. היות שאיני רוצה להישמע נדושה בגלל אותם אנשים שאינם פרפקציוניסטים אך מעידים על עצמם ככאלה, לי יש את התשובה הקבועה שלי.
אני זוכרת שבאחד מהראיונות לפני מספר שנים, שלמרות התשובה צלחתי והתקבלתי (ולא הלכתי לעבוד שם), החלטתי משום מה להעיד בכנות לגבי עוד אחת מתכונותיי השליליות, ועניתי 'חוסר ספונטניות'. המראיינים גילגלו עיניים, ואחר כך גם שאלו 'מקובעת?' תוך שהם מזכירים לי שבעבודה זו ישנן הפתעות לא מעטות. אני נאלצתי להסביר מהי כוונתי, והצטערתי לרגע שלא שלפתי את התשובה המוכנה שלי.
כן, איני ספונטנית. הדברים אצלי מאורגנים ומסודרים וככה בדיוק אני אוהבת את זה. אני חושבת שיש סדרי עדיפיות ואם לא מכניסים אותם ליומן כמו: ללמוד, לעבוד,ללכת לחדר כושר, להשקיע בתחביבים, לפגוש חברים, לבלות עם המשפחה והרשימה עוד ארוכה, מרבית הדברים לא יקרו. זמן סופו להתבזבז, ואם לא אהיה מאורגנת, לרוב לא אמצא זמן לעשות אותם.
אני לא כזו קיצונית, אין לי תוכניות לעשייה בכל רגע נתון, וברור שתוכניות משתנות. זה חלק מאוד טבעי בעיניי, אי אפשר לתכנן הכל , צריך להיות גמישים ופתוחים לכל דבר שלא יבוא, בטח במדינה כמו שאנו חיים בה. מקובעות זה ממש לא אני. פשוט, לדברים ולאנשים שחשובים לי, אני מקצה חלונות זמן מוגדרים, ובזמן שנותר אני יכולה להיות ספונטנית. הספונטיניות שלי היא ברווחים של החלונות המוגדרים, ולפעמים אפילו בתוכם (אם מדובר בבילוי).
למילים יש כוח, ולהבטחות שאנו מבטיחים לעצמנו ולאחרים יש משמעות ועוצמה. יש הנוהגים לומר 'בלי נדר' אחרי הבטחה, אני חושבת שרבים מאיתנו ביומיום לא שמים לב כמה הבטחות אנו מבטיחים, וכמה אנו לא מייחסים משמעות למילים שאנו אומרים.
בואו ניקח את הדוגמה הפשוטה ביותר. אנו פוגשים מכר/חבר שלא ראינו זמן רב או משוחחים עימו בטלפון ואז אומרים 'אנחנו חייבים להיפגש', 'אנו חייבים ללכת ל…ביחד', 'טוב אני אתקשר אלייך ונקבע…', ואחר כך שוכחים. לא בכוונה כמובן. אני לא מדברת על הפעמים שבכלל לא רצינו להיפגש, וזה בכלל עצוב שלא יודעים לומר לא. אלא על הפעמים שבאמת הרגשנו שאנו 'חייבים' ויותר נכון לומר 'רוצים' (כי אף אחד לא חייב שום דבר) לפגוש את מי שחשוב וכייף לנו איתו, אבל מרוב עיסוקים תמיד נדחה זאת 'למחר' שלא יבוא.
היום, זה קורה לי לעיתים יותר רחוקות מבעבר. כשמדובר בדברים שאני רוצה לעשות ובאנשים שאני רוצה לפגוש אני מקצה לזה תאריך ושעה ספציפים. לשמחתי, יש לי גם חברים כאלה. כולנו עסוקים ואם אנו רוצים שזה יקרה, אנו קובעים ומתאמים, ואם צריך אפילו פותחים יומנים ומסמנים את החלון המוגדר, וכך לכל התוכניות האחרות שיבואו, נצטרך למצוא חלונות אחרים.
היום, להבטחות שלי לעצמי ולאחרים יש יותר בקרה מבעבר, כי אני שואלת את עצמי. האם להבטחות שלי יש כיסוי. האם אני מתכוונת לכך והאם יש ביכולתי לקיימן. ואם אין להן או שלא בטוח שיהיה להן כיסוי אני מעדיפה לומר זאת מראש. אני רק צריכה מילה אחרת שתחליף את 'בלי נדר'.
ואשרי האיש שיכול להיות גם ספונטני וגם לקיים הבטחות!

פורסם בקטגוריה חבריה, יומיום, תהיות ותובנות | 9 תגובות

כרטיסיה, בבקשה!

כבר כתבתי בעבר על חוסר הסיבולת שלי לנסיעה באוטובס, אבל לצערי גם זה קורה, בעיקר כשהנסיעה היא למקומות חדשים.
בשבוע שעבר בעת שנסעתי מחוץ לעיר, הגיע הפקח שבודק את כרטיסיות הנוסעים. לדעתי כל העניין הזה דיי מיותר ומהווה בזבוז של כסף, שהרי לא ניתן לעלות לאוטובוס בלי לעבור דרך הנהג ולשלם. השעה הייתה דיי מוקדמת בבוקר, וברגע שהבחנתי בו, התחלתי לחפש אחר הכרטיסיה. תמיד היה לי את החשש שיום אחד לא אמצא אותה.
אני מחפשת במקום הקבוע בארנק ולא מוצאת, מזיזה את הדברים בתיק ולא מוצאת. הוא מגיע אליי, ואני אומרת לו שאיני מוצאת אותה. הוא מבקש ממני להמשיך ולחפש בזמן שהוא בודק את שאר הנוסעים.
בשלב הזה כבר התחלתי להוציא את כל הדברים מהתיק, כשכל האנשים מסביב מביעים עניין במתרחש. בכל זאת אני אישה, מלקטת, יותר מדיי דברים יש בתוכו, אבל איפה לעזאזל זרקתי את הכרטיסיה?
הפקח חוזר אליי, ואני עונה לו שאיני מוצאת אותה, מה הוא רוצה שאני אעשה? ואם הוא רוצה עוד שבעה שקלים, בבקשה! הוא עונה שזה לא מעניין אותו, והוא רוצה לראות את הכרטיסיה כשהוא מבקש. למרות שאני מבינה שהוא מבצע את עבודתו, בשלב הזה טון הדיבור שלי היה שילוב של כעס וגיחוך, במיוחד שאין אפשרות לעלות לאוטובוס בלי לשלם, וכולה שבעה שקלים שיעזוב אותי במנוחה, בוקר, היום רק התחיל. וגם ככה עכשיו זה יישב לי על המצפון, אם זה פוגע בדרך כלשהי בנהג.
הבחור שישב לצידי, וכמה דקות לפני ניסה להתחיל איתי מצא כעת הזדמנות, ואמר לו "אני יושב לידה כל בוקר בקו הזה". למה אנשים אוהבים להתערב בדברים שלא קשורים אליהם ? בטח כשזו הפעם הראשונה שלי על הקו זה. "מה זה קשור" החזרתי לא בחביבות, והוא נבהל ושתק.
בסוף הפקח אמר: "טוב, את מקבלת אזהרה (בע"פ). בפעם הבאה אני אעלה על הקו הזה ואזכור אותך". חננה כמוני שלא לקחה מעולם מסטיק מאיזו מכולת בלי לשלם, מאושמת בנסיעה חינם. לא להאמין.
ברגע שהפקח ירד מהאוטובוס, קרה כמובן הדבר הצפוי, רציתי לבדוק מה השעה בסלולארי והכרטיסיה הייתה שם, בכיס החיצוני של התיק.
מספר רגעים אחרי, בחור שישב מאחורי שוחח בסלולארי ושמעתי אותו אומר: "לא ייתכן שזה אבד לך, תוציאי את כל התיקים שלך ותעשי חיפוש בכל הכיסים, זה בטוח שם".

פורסם בקטגוריה יומיום | 14 תגובות

החיפוש אחר הטבעת

הוא מתיישב לידי ברכבת, וסוקר אותי במבטו. לבסוף הוא מניח את עינייו על כפות ידיי. מה איבדת שם? אני תוהה, אה כמובן, הרי זאת ידעתי!
אני עושה לו חיים קלים, סוג של מחווה טובה, ומזיזה את ידיי, שיראה, אין שם טבעת נישואין. זה מה שחיפשת, לא?
עוד אחד מהרגעים שמזכירים לנו שהתבגרנו. הרפרוף הראשוני שכולל את החיפוש אחר הטבעת. גם סתם כך, מתוך סקרנות בסטטוס של מישהו- המרצה, הבוס החדש, עובד במחלקה אחרת, בחור בבר או בהוא שחלף על פנינו הבוקר.
אם בעבר השאלה היחידה הייתה- האם יש לו בת זוג? כעת, דיאגרמת העץ הפכה למורכבת יותר. האם הוא נשוי או לא? במידה והתשובה שלילית, השאלה הבאה היא האם ישנה בת זוג בתמונה?
וכדי להקשות עלינו עוד קצת, בחורים רבים כלל אינם עונדים טבעות נישואין. אבא שלי לדוגמה, לא מסוגל לענוד טבעת. בשנות הנישואין הראשונות אמי הייתה מקניטה אותו על שהוא מציג עצמו עדיין כרווק. כשהוריי חגגו 25 שנות נישואין, הם שוב קנו טבעות חדשות והחליפו, אמי חשבה שלפחות כעת אבי יענוד אותה, אבל מהר מאוד התבדתה. במספר אירועים משפחתיים, הוא עשה מחוות קטנות, אבל בסוף מסר אותה לאמי שמחזיקה כעת בארבע טבעות נישואין.
אני יכולה להבין, אנשים שלא רגילים להתקשט בתכשיטים דיי יתקשו עם הטבעת, והיא תציק להם. אין כמעט סיכוי שתתפסו אותי בלי עגילים, ולעיתים עם שרשרת וצמידים, אבל עם טבעות הרבה פחות (עובדה זו לא מונעת ממני להמשיך לרכוש אותן). ככה בצורה דיי ברורה וגלויה, כפות ידיי חפות מכל היסח דעת מבלבל (לבחורים טובים בלבד), במיוחד כיום, כשטבעות הנישואין מעוצבות כך שלא ניתן לדעת אם בכלל מדובר בכאלה.
אחרי שווידאנו שאין טבעת, כדי להמשיך ולהקשות, צריך לבדוק אם אין איזו בת זוג בסביבה. הטריק הפשוט לפיו מציגים אותה כעובדה ברורה באמצע השיחה תמיד עובד, והוא ידאג לתקן במידה וטעית. אבל בכל זאת, אם לא מתפתחת שיחה, למה שלא יהיה סימן זיהוי כמו שיש ללסביות פנויות עם צמיד סגול. למה שסטרייטים פנויים לא יתחילו ללכת עם צמיד צבעוני כלשהו?
סגול תפוס, אדום תפוס, צהוב תפוס, אז נלך על טורקיז שיתאים לשיזוף!

פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות, תהיות ותובנות | 9 תגובות