החיפוש אחר הטבעת

הוא מתיישב לידי ברכבת, וסוקר אותי במבטו. לבסוף הוא מניח את עינייו על כפות ידיי. מה איבדת שם? אני תוהה, אה כמובן, הרי זאת ידעתי!
אני עושה לו חיים קלים, סוג של מחווה טובה, ומזיזה את ידיי, שיראה, אין שם טבעת נישואין. זה מה שחיפשת, לא?
עוד אחד מהרגעים שמזכירים לנו שהתבגרנו. הרפרוף הראשוני שכולל את החיפוש אחר הטבעת. גם סתם כך, מתוך סקרנות בסטטוס של מישהו- המרצה, הבוס החדש, עובד במחלקה אחרת, בחור בבר או בהוא שחלף על פנינו הבוקר.
אם בעבר השאלה היחידה הייתה- האם יש לו בת זוג? כעת, דיאגרמת העץ הפכה למורכבת יותר. האם הוא נשוי או לא? במידה והתשובה שלילית, השאלה הבאה היא האם ישנה בת זוג בתמונה?
וכדי להקשות עלינו עוד קצת, בחורים רבים כלל אינם עונדים טבעות נישואין. אבא שלי לדוגמה, לא מסוגל לענוד טבעת. בשנות הנישואין הראשונות אמי הייתה מקניטה אותו על שהוא מציג עצמו עדיין כרווק. כשהוריי חגגו 25 שנות נישואין, הם שוב קנו טבעות חדשות והחליפו, אמי חשבה שלפחות כעת אבי יענוד אותה, אבל מהר מאוד התבדתה. במספר אירועים משפחתיים, הוא עשה מחוות קטנות, אבל בסוף מסר אותה לאמי שמחזיקה כעת בארבע טבעות נישואין.
אני יכולה להבין, אנשים שלא רגילים להתקשט בתכשיטים דיי יתקשו עם הטבעת, והיא תציק להם. אין כמעט סיכוי שתתפסו אותי בלי עגילים, ולעיתים עם שרשרת וצמידים, אבל עם טבעות הרבה פחות (עובדה זו לא מונעת ממני להמשיך לרכוש אותן). ככה בצורה דיי ברורה וגלויה, כפות ידיי חפות מכל היסח דעת מבלבל (לבחורים טובים בלבד), במיוחד כיום, כשטבעות הנישואין מעוצבות כך שלא ניתן לדעת אם בכלל מדובר בכאלה.
אחרי שווידאנו שאין טבעת, כדי להמשיך ולהקשות, צריך לבדוק אם אין איזו בת זוג בסביבה. הטריק הפשוט לפיו מציגים אותה כעובדה ברורה באמצע השיחה תמיד עובד, והוא ידאג לתקן במידה וטעית. אבל בכל זאת, אם לא מתפתחת שיחה, למה שלא יהיה סימן זיהוי כמו שיש ללסביות פנויות עם צמיד סגול. למה שסטרייטים פנויים לא יתחילו ללכת עם צמיד צבעוני כלשהו?
סגול תפוס, אדום תפוס, צהוב תפוס, אז נלך על טורקיז שיתאים לשיזוף!