פגישת מחזור

בחודש האחרון, פנו אליי שלוש חברות בשאלה, 'נו מה קורה עם פגישת המחזור לשכבה שלנו?' בעודי מביטה לעברן בתימהון, הן מיד ענו בחזרה, 'אבל את תמיד היית בעניינים, את צריכה לדעת' .ויותר גרוע, 'אולי תבדקי מה קורה?'
אז זהו שהן שכחו שהייתי וזה היה כמעט לפני עשור. בתקופת התיכון , אכן הייתי מאוד מעורבת בין אם לכתוב בעיתון בית ספר, לשיר או להקריא קטעים בטקסים, להשתתף בפאנלים בין יהודים לערבים או עולים לוותיקים. תמיד הייתי מתנדבת או המורים היו מנדבים אותי בלי לשאול. אבל רבאק זה היה כה מזמן, וחברותיי עוד מתפלאות מדוע השאלה הזו מוזרה בעייני.
ב1999 בהיותי בכיתה י"א, בית הספר חגג עשור ובמקום לערוך פגישה של המחזור הראשון, חסכו וערכו מפגש של עשרת המחזורים, כשהאחרונים סיימו רק לפני שנה והגיעו כחיילים. מכאן נובעת ההנחה שכנראה שוב בימים אלו בית הספר צריך לחגוג 20 שנה.
במפגש הקודם נכחתי כי הייתי צריכה לסקר את זה לעיתון בית הספר, וזה נראה לי כה מרגש ומלהיב. את כתבת השער שלי תפסה הכלה שהגיעה למפגש לפני החתונה וכל המורים היו סביבה, כאילו זוכרים היטב מי היא.
אבל היום, למי מתחשק פגישה כזו? יוצא לי מדיי פעם להיתקל בחבריי לשכבה, אין לנו על מה לשוחח, ורובם גם לא בדיוק מעניינים אותי, מלבד כמה בודדים, ואלה שהם חבריי עד היום.
אני לא אומרת שלא אתייצב אם אקבל הזמנה למפגש הזה, למרות שאיני יודעת מה כבר יכול להיות מעניין באנשים שאיני זוכרת. לזאת יש שלושה ילדים, הוא נורא שמן, וההיא חזרה בתשובה, וההוא יצא מהארון, אז? לא משהו שהרשתות החברתיות לא מספקות, בין אם תרצו במידע הזה או לא. דווקא, את החבר'ה מתקופת השירות הצבאי הייתי שמחה לפגוש יותר.
מעניין כמה נפוץ היום לארגן מפגשים כאלו? בסדרות טלוויזיה, לרוב מציגים את זה כטראומה לגיבור שמקבל את ההזמנה, ובסוף הולך ומגלה שלכולם החיים לא מושלמים, או שהם נזכרים באהוב/ת ליבם שהתכערו במשך השנים.
אני רק בהלם שכבר חלף כמעט עשור!

פורסם בקטגוריה חבריה, לימודים | 19 תגובות

נעליים קונות מהר

הטעם שלי השתנה במשך השנים בכל הקשור לנעליים, אבל דבר אחד לא השתנה, ונראה כי לעולם לא ישתנה- אני אוהבת מהן והרבה: גבוהות, שטוחות, צבעוניות, חלקות, עם/בלי אבזמים, סירה, בובה, חתול, ספול, פיפ טואו, גלדיאטור, כלוב, סטילטו, רוקי, פלטפורמות- זה לא ייגמר.
אומנם, נעליים קונה מהר, אבל תמיד ההרגשה שחסר, והנה עוד זוג מושלם (שכאמור זוג כזה קיים רק בנעליים), מבקש בצורה כה יפה 'קחי אותי'.
ילדות (או: להשתחל לנעליים גדולות)
בגיל חמש נהגתי "להשאיל" את נעלי העקב מאמי, יחד עם החולצה שהייתה לי לשמלה והאודם. הייתי עומדת מול הראי, ובוחנת את עצמי בפוזות שונות. לפעמים הוספתי גם כדור גדול כאישה בהריון ועוד שני כדורים קטנים בשביל הציצים.
הרי תמיד זה מתחיל במשחק, אפילו ההורים לא הבחינו בהתמכרות המתפתחת, להפך, הם הביטו בי משועשעים, רק שלא אגדל מהר.
בקושי יכולתי ללכת, ככה זה כשנכנסים לנעליים גדולות, אבל היה כייף להרגיש כגברת קטנה.
התבגרות (או: אין כמו אהבה ראשונה)
בגיל 13 רכשתי את נעלי העקב הראשונות. היו כבר מנהיגות דעה בשיכבה שהובילו את המגמה. כשאני חושבת על זה, מסתבר שגם אצל הבנות התקיימה תחרות אורך- העקבים כמובן.
ההורים כבר לא התלהבו, בלשון המעטה, אבל הייתי מספיק עקשנית כדי לקבל את הזוג הראשון. לאט לאט מעלים סנטימטרים, כמו שמעלים שעות בחזרה הביתה מבילוי.
אני זוכרת היטב את הנעליים שקניתי, נעלי פלטפורה, שאין סיכוי שהיום הייתי נועלת אותן, אבל בכל זאת הן נצורות בליבי. כמו אהבה ראשונה, זוכרים אותן במדויק, היכן נקנו, כיצד נראו, איך הייתה ההרגשה לצעוד בהן לראשונה. צעדתי עליהן כאילו היו לא פחות מג'ימי צ'ו או מנולו בלאניק. אח…החיים עם תוספת גובה.
בפורים האחרון, היה מזעזע לראות את בנות העשרה על עקבים גבוהים (ואעזוב לרגע את הלבוש). הדבר הראשון שחלף במוחי היה למה לגרום נזק ליציבה כל כך מוקדם? כנראה, שקל לי לשכוח.
צבא (או: הזדהות עם פנינה טורנה)
כעבור חמש שנים, בהן רואים את העולם מלמעלה, הדבר שהכי חששתי ממנו עם הגיוס לצה"ל היה שאצטרך לצעוד על נעליים שטוחות. יכולתי להזדהות בקלות עם פנינה טורנה ועם פחדיה מנעליים שטוחות. קצת מצחיק ומוזר לי החששות האלו היום, כי אני הרי בגובה ממוצע.
בהתחלה בחורף, נעלתי נעליים שיוצרות אשליה, והן היו בגובה ארבעה ס"מ ולא שניים, אחר כך הגיעו הסנדלים, ופשוט התאהבתי מחדש, זה היה פתאום כל כך נוח. אני חושבת שבכל השנים, הנעליים הכי נוחות שהיו לי הן הסנדלים השחורים מתקופת הצבא. כך בעצם חזרתי לנעול את כולן.
אהבה (או:דרוש בחור עם סנדלי שורש)
חברות שלי היו צוחקות עליי בעבר, שהפריט שאני זוכרת ממפגשים עם המין השני הוא זוג הנעליים שהבחור נעל. אני יכולה לא לזכור את השם של הבחור באיזה דייט, אבל תמיד אזכור את הנעליים שלו. ולא, זה לא בגלל 'בדיקת האורך' (אומרים שזה נבדק בכף היד, אבל גם לזה יש סתירות), פשוט אוטומטית עיניי מביטות מטה.
חברה שלי, י' הייתה אומרת לי שוב ושוב, 'אם את רוצה בחור שאוהב לטייל -חפשי את הבחור עם סנדלי שורש' (בניגוד לחבריי שהקשר ביניהם לבין הטבע מקרי בהחלט). אבל דווקא עד שמאתרים זן נדיר זה, הם לא היו בטעם שלי, ואת מי תפגשו עם סנדלי שורש סתם כך?
מה בסך הכל ביקשתי? לא נסיך עם נעל זכוכית, כולה סנדל שורש!
בריאות (או: הפטיש של האורטופד)
'אלו כפות רגליים יפות יש לך, ממי ירשת אותן?', אמר לי האורטופד בביקורי האחרון, ואני רציתי לענות בחזרה: 'אורטופד עם פטיש לכפות רגליים, אחלה מקצוע בחרת לך בן אדם', אבל הוא מיד שוחח איתי על מדרסים. נעילת עקבים ועוד שלל נזקים אחרים מצריכים אותי ללכת איתם כבר שנים. הייתה לו גם ביקורת על הנעליים שלי, אבל מה אני אשמה שמרבית הנעליים האורוטופדיות כל כך מכוערות?
אמונות טפלות (או: אל תקנו נעליים לבני הזוג)
כשהייתי קטנה היה נהוג לדרוך על מי שהיה מגיע עם נעליים חדשות לבית הספר ולומר 'תתחדש', אם הוא לא אמר לפני. איך הילדים היו מתבאסים שעל הנעל החדשה היה סימן של סוליית הנעל הישנה של החבר. האמונה שבאה אחר כך הייתה שאסור לקנות לבני זוג נעליים, כי אז עתידים להיפרד, קרי- 'נתת לו נעליים כדי ללכת ממך'. בכלל יש המון אומנות טפלות בנוגע אליהן, אפרופו כל זריקות הנעליים האחרונות על מנהיגים.
דכאון (או:שופינג נעליים מנצח)
שופינג נעלים לוקח את כולם בהליכה. הוא מתאים לכולן, לא משנה מהן מידות גופך לאורך ולרוחב, לא משנה אם את עכשיו מנופחת מהמחזור או סתם מצוברחת. אני אומרת כשטוב לך – לכי לקנות בגדים, כשרע- לכי על נעליים!
טוב נו, אם חייבים, גם כשטוב- לכי על נעליים!

פורסם בקטגוריה בריאות, זוג וזוגיות, זיכרונות | 21 תגובות

שמרו על העיניים

לפעמים לוקח לי קצת זמן, למרות היותי אישה, עד שאני מבחינה בשינוי אצל מכרים וחברים שלא פגשתי זה זמן מה. "וואלה, משקפיים. שמתי לב שמשהו שונה בך", אני אומרת לבסוף. אלו מתווספים לתלונות שאני שומעת לא פעם על כאבים בעיניים.
שרירי העיניים שלנו זקוקים לתרגול כמו כל שריר אחר. היות ואת שאר השרירים רובינו מפעילים בשלל פעילויות במהלך היום, העיניים לעיתים נעות ימינה ושמאלה אם בכלל (אנו מפנים את הראש ולא את העיניים).
 אז מי שרוצה לשמור, לחזק ולשפר את בריאות עיניו, לפניכם מספר תרגילי יוגה (אני בכלל ממליצה לתרגל יוגה, פילאטיס, טאי צ'י או כל סוג של מתיחות לצד פעילות אירובית אבל זה לפוסט אחר אולי).
 יצא לי להכיר אנשים שמתרגילים זאת עשרות שנים והראייה שלהם מצויינת, או כאלה שדיווחו על ירידה במספר. הראייה שלי תמיד הייתה טובה כך שאיני יכולה להעיד על שינויים. תרגילים אלו נלמדים בכל שיעורי יוגה קלאסית ומצויים בספרים רבים (לפחות כאלה שאני קראתי). אני אוטודידקטית בתחום זה, כך שהדברים כאן כמובן לא באים להחליף פנייה לאיש מקצוע אם הינכם סובלים מבעיות בריאותיות כלשהן.

באתר מעולה זה יש הדגמה של התרגילים לעיניים:
רצוי לתרגל כל יום, לחזור על כל תרגיל כ-5 פעמים, ואז לעבור לתרגיל הבא אחריו. בסך הכל חמש דקות מזמנכם.
יש להשאיר את הראש יציב לאורך כל התרגילים, רק העיניים זזות.
1. הביטו רחוק מעלה ואחר כך רחוק מטה.
2. הביטו רחוק ימינה ואחר כך רחוק שמאלה.
3. הביטו למעלה- ימינה ואחר כך למטה-שמאלה (אלכסון).
4. הביטו למעלה-שמאלה ואחר כך למטה-ימינה (אלכסון)
5. דמינו לעצמכם שעון גדול, והזיזו את העיניים בסיבוב עם כיוון השעון: מהשעה שתיים עשרה, שלוש, שש, תשע וכן הלאה.
6. נגד כיוון השעון.
7. הציבו את האגודל במרחק של 30 ס"מ מהפנים, והעבירו את המבט מהאגודל לקיר שמאחריו, ושוב לאגדול וכך הלאה.

לסיום יש לשפשף את כפות הידיים זו בזו כדי שיתחממו, ולכסות את העיניים (לא ללחוץ עליהן). תרגיל זה מומלץ לבצע בכל עת שיש לכם כ-20 דקות פנויות במהלך יום עמוס, למנוחה ורגיעה.

פורסם בקטגוריה בריאות | 20 תגובות

לשים שקית על הראש

    "לשים איזה משהו על הראש…
    או אולי פשוט לקשור
    שקית פלסטיק
    פשוט לקשור שקית על הראש"
    (אהבה חדשה– מילים:אסף אמדורסקי)

ש' פותחת את המתנה ושולפת את הפיג'מה שקנינו לה אני וד' ליום ההולדת, "יופי", היא אומרת מחויכת, "עכשיו אני אצא עם זה לסופר מול חמותי שתשתגע רק מהמחשבה". מיד אני מצדדת בחמותה, "אני דואגת להתלבש היטב. צורם לראות אנשים שמסתובבים עם טרנינגים מזעזעים בלווי נעלי בית גדולות בצורות חיות", ש' מסתכלת עליי, "לי יש כאלה נעליים ולא איכפת לי איך אני נראית בדרך לסופר. את צריכה להפסיק עם הפרפקציוניזם שלך", היא מטיחה לעברי, וד' הפסיכולוגית שבחבורה (לפחות בתואר הראשון) שואלת, "אם תצאי לבושה כך מה יקרה?", ומספרת על מכרה שבהמלצת פסיכולוג, הלכה עם שקית על הראש ברחוב, ברכבת, בחנויות- כולם הסתכלו עליה ככה וזה עשה לה טוב.

    "יום אחד זה יקרה
    בלי שנרגיש, משהו ישתנה
    משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
    ולא יהיה ממה לחשוש"
    (מחכה– מילים:ריטה)

של מי החיים האלה? שאלתי לא פעם. רודפת שלמות, מחושבת, בשליטה. הרי זה אף פעם לא מספיק. חיים שמונעים מפחדים, מהגדרות חיצוניות, מדדים חברתיים, ציפיות לא יכולים להיות באמת החיים שלי או של מישהו אחר. אלה בכלל לא חיים- זו דעיכה איטית.
יום אחד זה פשוט קורה. מוצאים את נקודת האיזון, בלי לוותר על הצמיחה, השאיפות, הרצונות. ההתקדמות והשינויים נעשים מתוך השלמה, שלווה, שקט ואומץ ללכת בדרך בה אני מאמינה. כן- גם אם לפעמים היא מופרת, הרי צריך קצת אתגרים בחיים. לא משעמם אף פעם. אני מופתעת תמיד כמה רבדים שלא הכרתי אני מגלה כקיימים בתוכי.

    "יש מישהו שסולח על כל הטעויות
    מישהו כזה ששולח עוד הזדמנויות
    שרואה שלא התכוונו ככה לקלקל
    שאוהב את מי שעונה ויותר את זה ששואל"
    (יש מישהו שסולח– מילים:ירדן בר כוכבא)

קיבלתי החלטות שגויות בסדרי עדיפויות שלי, שלמתי מחירים שלא הייתי בוחרת לשלם היום, אבל דווקא דרכם למדתי בדרך הקשה מה אני רוצה וכמה חשוב להיות נאמנה לעצמי, וגם שכדאי לבחון שזה באמת כך ולא רק נדמה (אולי באמת מזדקנים בגיל 27?). היום בצ'יק ליסט שלי יש את אותם דברים שנחשבו 'פחות חשובים' או 'יום אחד אעשה/ אתמודד עם זה', בהם זניחים ורבי משמעות. כנראה שיש מי ששולח עוד הרבה הזדמנויות טובות.

    יש כאן הכל אבל אין אותך
    עוד ניפגש
    ויהיה לנו טוב
    זה יהיה בקרוב, קרוב"
    (עוד ניפגש– מילים:אריק איינשטיין)

אז של מי החיים האלה? החיים האלה שלי, יש כאן הכל ואני אומרת תודה שהם שלי- על הבריאות הנפשית והפיזית, על הכישורים והיתרונות וגם על חוסר כישורים וחסרונות שמוסיפים עניין ואתגר, על המשפחה והחברים. טוב נו, אבל אין אותך, או שלפעמים, לתקופות יש, אבל עדיין לא אהבה וזוגיות שאני משתוקקת אליהן. עוד ניפגש?

אתמול בדרך חזרה הביתה נזכרתי בסיפור על השקית, ותיארתי לעצמי איך אנשים היו מגיבים אליי, חייכתי כל הדרך רק מהמחשבה שיש לי אחת כזו עכשיו על הראש, וגם הרחקתי לכת בדמיוני לשקיות בשלל צורות וצבעים. אנשים הביטו לעברי, חיוכו בחזרה וברכו לשלום- כבר התחלתי לחשוד שהדמיון שלי קורם ניילונים, אבל לא- הרי הכל בראש, נותר רק להתמודד עם טרנינג על הגוף?

גלעד שליט 1000 ימים בשבי

פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות, חבריה, תהיות ותובנות | 9 תגובות

שבע יעני סבעה יעני סבן

אחרי שתוייגתי על ידי קרייזי, אתון (שהספיקה להוריד את הפוסט) וכרובית, שאני אסרב למשחקים? את הכללים אתם יכולים לקרוא אצלן. במהלך הכתיבה גיליתי שזה דיי פשוט, היות ואני לא חושפת את עצמי כאן מספיק. לבסוף בחרתי את השביעייה שלי, השאר יחכו אולי לשנה הבאה שהמשחק ימחזר את עצמו:

1. מי שהעלה בפניי את הרעיון לפתוח בלוג היה הבלוגר עמי בן בסט, אותו ראיינתי, לפני כשלוש שנים לכתבה על רועי צאן. הבלוג שלו היה גם הראשון שקראתי. הוא הציע לי לעלות את כל הדברים שאני כותבת במחברות, ואמר כי אגיע לנקודה בה לא ארגיש את בהבדל בין האישי לציבורי. זה עדיין לא קרה, עדיין אני לא מעלה את הדברים/ הנושאים שאני רוצה. מלבד בן בסט, יצא לי לפגוש מהעולם הווירטואלי-הבלוגיה-המגיבים רק אדם אחד, למרות הזמנות לא מעטות לאירועים, הופעות, מפגשים ועוד. מצד אחד, זה פשוט לא הסתדר, מצד שני, למרות שאני תמיד שמחה לפגוש ולהכיר אנשים חדשים- יש משהו שעדיין כנראה מרתיע אותי בהיכרות בדרך זו, בעיקר אני חושבת כי לא הצלחתי להגיע לאותה נקודה חסרת הבדלים.

2. חלום שאני יודעת שכנראה לא יתגשם, אבל לעולם אין לדעת, הוא לעבוד בחנות ספרים. פעמים רבות כשאני נמצאת בחנויות ספרים, אני גולשת לשיחות הכי מעניינות עם אנשים שונים ומיוחדים שהתחילו בהמלצות קריאה, ככה חולפות להן שעות מבלי שארגיש. קרה אף שבלהט ההמלצות שלי, התבלבלו וחשבו שאני המוכרת. זו אחת הסיבות שכנראה לעולם לא אחליף את חווית הקניה הזו באמזון ודומיה, גם אם אני משלמת יותר ומבזבזת זמן.

3. מלבד היותי צמחונית, הירק היחידי שאני לא אוכלת הוא החציל. ניסיתי אותו בשלל צורות וטעמים ללא הועיל.

4. כל הבחינות מכיתה א' עד יב' שמורות אצלי. אין לי מושג למה לעזאזל הן עדיין לא הושלכו לפח. טוב, לפחות הציונים היו גבוהים. ואם כבר ציונים, כשהייתי בכיתה ד', המחנכת שלי ביקשה מכל התלמידים לכתוב ברכות לשנה החדשה, אותן היא תלתה בכיתה. כשקראתי אותן בהפסקה גילית שבכולן הברכה כוונה לכולם: שיצליחו, יהיו בריאים, מאושרים וכו' ורק אני כיוונתי לעצמי 'הלוואי והשנה אקבל תעודת הצטיינות' (ואכן באותה שנה גם קיבלתי). הרגשתי כל כך רע עם עצמי, לילות שלמים עברו עליי בחרטה על שברכתי רק את עצמי, התפללתי שיורידו את הברכות מהקיר, דמיינתי איך אני תולשת אותה מהפלקט, ופעמים רבות גם נשארתי אחרונה בכיתה בכוונה לבצע זאת, אך הייתי ילדה כזו חננה, שפחדה להוציא את התוכנית לפועל. לא הייתה מאושרת ממני כשהמחנכת החליטה לקשט את החלק הזה בכיתה במשהו חדש.

5. אני כנראה בין החיילים הבודדים שלא קיבלו אף פעם בתים, גימלים, פטורים ואף לא משפט אחד. חננה כבר אמרנו? אבל במקרה אחד לפחות חשבתי על גימלים. בכל פלגה אצלנו בבסיס נדרש חייל אחד בנוסף לתפקיד שלו להיות מוכשר כמש"ק אב"כ. לבסיס הגיעה מש"קית ת"ש חדשה שהוחלט שתצא לקורס הקרוב. אותה חיילת התחילה לבכות, עד שהשלימה עם חג הפסח אותו היא צריכה לסגור בבסיס עכשיו גם הקורס זה. ריחמתי עליה והחלטתי לנדב את עצמי במקומה בשמחה. דיי אבסורד לאור העובדה ששירתי בתפקיד רכ"אית במשרד קורסים, ומשלל הקורסים הקיימים שלחתי את עצמי לקורס אב"כ. למרות שהמפקדת שלי בהתחלה לא הסכימה כי התקרבתי לשחרור והעדיפו משהי צעירה, הצלחתי לשכנע אותה שהמחליפה שלי גם תעבור אותו. כל כך סבלתי בקורס, זו הפעם הראשונה שחשבתי על גימלים. כשהצעתי את עצמי לא לקחתי בחשבון שאצטרך לקחת חלק בתרגילים בבסיס עם כל התלבושות הכבדות – הבמ"י והבמ"פ. רק שתדעו שבמקרה של נפילת חל"כ אני לא זוכרת דבר, וכבר קיבלתי פטור ממילואים.

6. רגע, יש לי גם צד קולי, בערך. בגיל ארבע עשרה הייתי מעריצה אלמונית של אחד מהנערים שעבד בחנות בקניון. הייתי מושפעת מהרומנים הרומנטיים שקראתי באותה תקופה וחברותיי שהתלהבו מהרעיון שיתפו פעולה ואפילו יזמו בעצמן- זה כלל שירים וברכות שהיינו מעבירות לו דרך ילדים קטנים שתפסנו בקניון. זה חלף דיי מהר- פשוט הכרנו נער חתיך הרבה יותר!

7. בתקופת העשרה שבה עשיתי נזם ופירסינג בטבור, נורא רציתי לחרוט לעצמי על הכתף איזה עקרב. אימא שלי הצליחה לשכנע אותי לא לקעקע את גופי. היום אני מודה על שחסכה ממני ניתוח להסרת עקרב. ואם נמשיך בקו זה, בגיל 15 צבעתי לראשונה את שערי לחום דבש מאז חלפו על ראשי צבעים רבים. ביום הולדתי ה-18 העוזר של הספר התבלבל ובמקום לעשות לי פסים דקים ואדומים על השחור סיני שצבעתי, נוצרו פסים בוורוד זוהר עם תספורת של פנקיסטית. כל כך כעסתי והתרגזתי, והשיער ניצבע לשחור. אחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי לחזור לחום כהה, הצבע הטבעי שלי ולהפסיק עם חגיגת הצבעים. הפנמתי שמה שנתן הטבע לעולם לא יעשה הצבע. כולם מסביבי אמרו שאני לא אצליח להתאפק, אבל עד לרגע זה דווקא הצלחתי, ואין לי כל כוונה לצבוע עד ששערי ילבין ולא תוותר ברירה.

היות ומרבית הבלוגים השתתפו במשחק הזה או הקודם לפני שנה ואני כתבתי באיחור. אני מזמינה את מי שרוצה לכתוב אפילו בתגובות שביעייה משלו!

פורסם בקטגוריה חבריה | 18 תגובות

נגיעה באחר

כל כך הרבה אנשים נגעו בליבי. גרמו לי לחשוב, להרהר, לדמיין, לחוש, לחוות ולהתנסות. בזכותם ראיתי דברים אחרת, מזווית שונה ולפעמים גם מזו המוכרת אך יחדיו. היו כאלה שנכנסו רק לרגע קט לחיי ויצאו, לפעמים גם בלי לומר שלום, היו שנשארו יותר, ויש את אלה שנמצאים בהם עד היום. זרים שנותרו זרים, זרים שהפכו מוכרים, ומוכרים שהפכו זרים.

אני מביטה בהשלמה על דרכי חיי שהיו יכולות אולי להוביל אותי למקום אחר בלי ההוא וההיא. אין משמעות לאורך הזמן, וגם רמת הקרבה כלל לא רלוונטית לאותה השפעה, לאותה נגיעה. היו שטיילו איתי בחושך, ויש מביניהם שהראו לי נקודות חשוכות יותר, אחרים אהבו לטייל איתי באור כדי לגלות יחד נקודות זוהרות ומרהיבות יותר. פסיעות, צעדים ופניות קיבלו גוון אחר בזכותם.

האם הם מודעים להשפעה שלהם עליי? איך בן אדם יכול לדעת שהוא נגע באחר, שהרי לא תמיד הנגיעה היא הדדית? ואיך נותר לי להודות להם? לאלה שהקשר עימם נותק, שכבר לא בין החיים, שאת שמם איני יודעת ולא ידעתי, וודאי יש גם כאלה שאינם מודעים לקיומי?

אדם שנוגע בליבו של אחר נישאר חלק מהמהות שלו, גם כשהוא רחוק ומרוחק. ובעת הנגיעה בלב, נחרטה אצלי הכרת התודה.

בהקשר אחר:
אתר חדש "דורבנות"- אני כבר תרמתי, מה איתכם?

פורסם בקטגוריה תהיות ותובנות | 20 תגובות

למה אתן ביצ'יות כשמתחילים איתכן?

לפני כשבועיים יצא לי לצפות בפרק מהתוכנית "היפה והחנון" (11) בו קיבלו הבחורים, שרובם מעולם לא התחילו עם בחורה, משימה לאסוף כמה שיותר מספרי טלפון מבחורות בטיילת באילת. 'מה אתן שליחות פיצה', 'אפשר שלוק', 'איך יותר יפה לי', 'את יכול להפסיק רגע (לדבר בסלולרי)', היו חלק ממשפטי הפתיחה הגרועים שלהם. אחרי שצחקתי לא מעט, דיי ריחמתי עליהם, לא רק בשל העובדה שזו להם פעם ראשונה ומדובר במשימה לא פשוטה גם לציידים משופשפים, אלא שמרבית הבחורות התעלמו כאילו הבחור שמדבר עימן רוח או עיקמו את פרצופן כאילו מדובר בשד.
נתחיל בטיפ קטן לגברים, אם אתם לא מספיק יצירתיים, מוטב שתהיו ישירים, בטח כשאתם נושקים או מתחילים את העשור הרביעי לחייכם. הכוונה בישירות אינה במשפט 'איך מגיעים לכוס ללב שלך?', אלא שתפסיקו עם משפטי הגנן והפרח ודומיהם ותיגשו לעניין, ואם כללי מבט-חיוך בפעולה זה אמור להיות יותר פשוט. הרי בכל מקרה ברגע שבחורת הפרח שלכם ממשיכה לצעוד היא הופכת בן רגע ל-'מכוערת-תגידי-תודה-שמדברים-איתך'.
אני מודה שגם אני מספר פעמים בעבר נהגתי להתעלם, ולהמשיך כאילו בזה הרגע לא דיברו אליי כלל או שזרקתי משפט קצר באוויר תוך הפניית הגב ועיוות פנים בעל משמעות אחת- 'תתרחק מהאזור בו אני נושמת חמצן', מבלי לשמוע מה היה לו לומר ומי הוא בכלל.
כמה אומץ צריך כדי לעשות צעדים ראשונים כשעדיין שולטים בהם לרוב גברים (ואני לא מדברת על הרשת- נושא זה שווה פוסט נפרד), ובתור בני אדם אני מאמינה שהמינימום שרובינו דורשים מעצמנו זה לנהוג בכבוד ובנימוס לצד השני, גם אם זה לומר 'לא מעוניינת' או לענות תשובה שכיחה יותר 'אני תפוסה' (כן, אנחנו יודעות שאתם לא באמת מאמינים לכך) בצרוף תודה, בכל זאת מדובר במחמאה, ואפילו חיוך, כפי שאנו מצפות שינהגו עימנו.
אז ממה נובע היחס המחפיר הזה?
אני חושבת שהתנהגות כזו נובעת בעיקר מפחד, ולפעמים גם מחוסר הערכה וביטחון עצמי. הכוונה בפחד אינה במקרים שוודאי כל אחת חוותה לא פעם בעת שבחורים מוזרים-מפחדים- כוחניים התחילו עימה, וברגע שהייתה טיפה נחמדה וסירבה בנימוס, זה הפך לסיוט כשהבן אדם החליט לא לעזוב אותה, כאילו הבחורה מעמידה את "הרומנטיקה" והעקשנות שלו במבחן או לכל הפחות התנהלות זו תוסיף לו נקודות. בסופו של דבר, זה רק גרם לה להצטער על הרגע בו לא התעלמה ממנו.
אם רשימה זו הייתה עוסקת בסיפורים כאלה, זה דווקא היה יכול להיות משעשע (בדיעבד כמובן), אבל דוגמה מקוצרת בכל זאת- זה התחיל ברציף, אחר כך הוא התיישב מולי ברכבת, הייתי נחמדה וסירבתי בנימוס למזער לו את הפדיחה מול כל האנשים שהיו סביבנו, אך הבחור שאולי חשב שהוא משחק באיזה סרט החליט שהוא לא עוזב אותי עד שהוא מקבל את מספר הטלפון, במקום לרדת בתחנה כשהרכבת הגיעה ליעדו, הוא החליט שהוא ממשיך ליעדי (כמה ערים באמצע), כשהגענו הוא המשיך ללכת בעקבותיי, באותו הרגע אם הייתי חושבת שלאיים בטלפון למשטרה יעזור הייתי עושה זאת, הייתי כבר נורא עצבנית ואיימתי שאני אצעק עכשיו לעזרה מול כל האנשים. זה כבר היה מפחיד וזה רק סיפור אחד…
אבל במרבית המקרים מדובר בבחורים טובים (ולא מטורפים) שלא פשוט לחלקם לעשות את הצעדים הראשונים ואנו גם לא רוצות להפסיד אותם. כאן, הפחד נובע לדעתי מחוסר יכולת להתמודד עימם כשהתשובה שלילת. עדיף להתעלם מלומר לא, עדיף להתעלם מלנסות לשוחח ולהכיר בכמה דקות ואם הוא לא מוצא חן לומר לו זאת בפנים, בדיוק כמו אותה התעלמות לאחר דייט. במקום לראות בזה סוג של מחמאה והזדמנות, פיתחנו מן מגננה בפני כל בחור שאוזר אומץ להתחיל עימנו ולא נראה לנו במבט ראשון. וכמובן התוצאה- שני הצדדים מפסידים.
הפתרון שלי, לכן הבחורות- לפני שאתן מגיבות תנסו להיזכר בניסיון עבר שלכן ליצור קשר או להתחיל עם המין השני (ואם עד עכשיו לא התנסיתן בזה- הגיע הזמן). אני בטוחה שהתגובה תהיה אחרת. ולכם הבחורים- אל תפסיקו ואל תירתעו, מי שלא מתייחסת אליכם בנימוס- הבעיה אצלה.

פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות, תקשורת | 28 תגובות

הסיפורים של המשפחה שלנו ייעלמו (או: המשימה לשנה החדשה)

אתם מכירים את זה כשאתם עורכים רשימת משימות ומטרות לתקופה הקרובה ולזו הרחוקה, ועל כל משימה שמתבצעת אתם מותחים קו בסיפוק רב, אך יש את זו שתמיד עוברת לרשימה החדשה עליה אתם שוקדים במרץ מיד עם מחיקת מרבית המטלות. היא נמצאת בראשכם, מדיי פעם מזכירה את אשר הבטחתם, ובכל הכנות אתם מתכוונים לממשה- אך זה לא קורה.
אצלי, אחת מהן היא כתיבת הסיפורים של משפחתי, מעין עבודת שורשים כשברצוני להגיע לכמה שיותר דורות אחורנית ולכמה שיותר סיפורים מעניינים.
האתר "סיפורי סבתא" של נתאי פרץ, שמתעד ומפיק בצורה מקצועית ותענוג לקרוא את הסיפורים בבלוג שלו, גרם לי לתהות- למה המשימה הזו כל הזמן נדחית? התחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות, כשבראשן צועדת השאלה – למה נוצר אצלי הצורך לתעד?
אם היו שואלים אותי: 'אם מי היית הכי רוצה לשבת לשיחה על כוס קפה?' הייתי מיד עונה בלי היסוס עם סביי וסבתותיי ז"ל, ואם אפשר לארוחה שלמה, יש לי שאלות רבות שאי אפשר להספיק על כוס קפה, בלי שהמלצרית תירצה לסלק את ההתנחלות משם.
בתחילת שנות העשרים שלי כשהתחלתי להתבונן בעצמי לעומק, נוצר בי הצורך לדעת על היסטוריה ועל התרבות שמהוות חלק ממה שאני היום. את אותם סיפורים על חייהם? ילדותם? הוריהם? על הוריי שהיו קטנים? העלייה לארץ? על החיים של סבא שלי במנזר בודהיסטי? על הסבתא שנהרגה כשאמי הייתה קטנה? ועוד. תמיד התעוררו בי רגשות קינאה לאלו שהיו להם סבא וסבתא ללכת אליהם מכיוון ששלי נפטרו כשהייתי קטנה, ולא נותרו בי זיכרונות רבים.
לעולם לא יהיו לי את התשובות מהמקורות המהימנים ביותר לסיפור חיי. אני אצטרך לשוחח עם אחיהם ובני דודם שנותרו בחיים, אך ראשית כדי לשרטט מפה כללית עליי להתחיל עם הוריי, כך גם אתעד את סיפוריהם, וגם במקום שהם ישאלו אותי שאלות בנוסח: "מתי את מביאה לנו נכדים", השאלות יופנו אליהם.
אנו רוצים להאמין שהמספרים יישארו איתנו לנצח, ותמיד תהיה לנו ההזדמנות לעשות זאת. אך לצערנו, זה לא כך. אולי אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל הפתרון הטוב ביותר במקרים כאלו הוא פשוט להתחיל. הרי תמיד ניתן לערוך את הכתיבה. בתור התחלה, מעניינים אותי השמות, התקופות, הקשרים וחלקי הסיפורים. בשלב זה, אני לא חושבת לצלם בווידיאו, אחרת אבריח את כל משתפי הפעולה שעוד נותרו. גם אני הייתי בורחת אם היו באים אליי עם מצלמה והיו מבקשים ממני לספר על חיי. אולי בהמשך עם סיפורים ספציפיים יותר. אני גם יודעת שייתכן וזה יהיה רחוק מהאמת כי כל אחד מספר את הסיפור מנקודת מבטו ומזיכרונותיו, אך אם יתמזל מזלי בחלק מהסיפורים אוכל גם להצליב.
אני יכולה להגיע ל-500 בני משפחה קרובים ורחוקים בארץ ומחוצה לה שעם חלקם הקשר נותק, ושאולי למישהו מביניהם יש מה לספר לי? תמונות שהוא מחזיק אצלו? מי יודע.

מאחלת לכם שנה נפלאה ובריאות, הלוואי שגם אתם תוכלו למחוק בסיפוק לפחות משימה אחת שכתובה עוד מהשנה שעברה.

פורסם בקטגוריה זיכרונות, חגים, משפחה | 12 תגובות

נשארת הבת של השכנה ממול

"רצית להיות מלכה
תמיד נשארת הבת של השכנה ממול" (משבר אמון)

כשהייתי קטנה נהגתי לחשוב שכל עוד אני זו שמופקדת על כתיבת תסריט חיי, כמובן שאעניק לעצמי לא פחות מתפקיד הגיבורה הראשית. וודאי לא אחיה את החיים "הבינוניים" של האנשים "הרגילים".
יש אנשים שעשו היסטוריה. אלה שהשפיעו על מה שהיה ועל מה שקורה היום בכל תחומי החיים: בכלכלה, בפוליטיקה, ברפואה, במדע, באומנות ועוד- ואני הבטתי לעברם בהערצה. בניצוץ הזה שהפך אותם לבני אנוש פלוס.
אני לא יודעת מאיזו נקודה בדיוק, אני חושבת שאין נקודה אחת, אלא יותר ציוני דרך כאלה בחיים, בהם גיליתי ולמדתי להכיר במגבלות שלי, בחולשות שלי, במחיר שלעיתים אני לא מוכנה לשלם, בעוד כוחות חזקים שפועלים מן החוץ, ובעיקר שלא משנה כמה התמדה ונחישות יהיו לי, לחיים יש תוכניות משל עצמם- יש שיעורים שאני צריכה לעבור ומוטב להרפות ולשחרר.
אני לא יודעת אם ברגע שכבר לא איכפת לך מהציפיות שלך מעצמך ושל אחרים ממך, וממה יחשבו ואת תחשבי, מבלבול של רצונות, תשוקות, שאיפות, פחדים, משחקי אגו ותדמית ומכך שאת מבינה שאת לא גיבורה בסרט אלא אדם אנושי, כשכל זה מוסר, מתנפץ ואת חשופה – מכאן מתחילה שיגרה, הסתגלות והשלמה עם אותם חיים של "דמות משנית" שכל כך סלדת ממנה בעבר או מכאן מתחילה צמיחה אחרת ובוגרת? במקום חשיבה על השפעה גדולה עברת לעשיית מעשים קטנים?

"הדרך ארוכה- ואת מלכה" ?

פורסם בקטגוריה זיכרונות, תהיות ותובנות | 18 תגובות

מה אומרת העדפה המוזיקלית שלך על אישיותך?

מחקר שמקשר בין העדפה מוזיקלית לאישיות האדם. אם לא הייתי צריכה עכשיו לחזור וללמוד לעוד בחינה (אחרונה, יש!) אולי הייתי כותבת יותר, אבל בחלוקה גסה מאוד, אני שמתי לב, שיותר גברים נוטים לשאול את בת הזוג הפוטנציאלית למה היא אוהבת להאזין (בשביל זה המציאו לכם הגברים אוזניות (שאנחנו לא נסבול) ואטמי אוזניים (שאתם לא תסבלו)), לעומת נשים שלרוב ישאלו מה הוא אוהב לקרוא (חשוב מאוד! רק לא לומר עיתונים בלבד).

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם על העדפה מוזיקלית באיזה דייט או אולי יאמצו זאת לראיון עבודה, כדאי שתציצו בתוצאות לפני שתענו.

פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות, מחוץ לארץ הקודש, תרבות | 15 תגובות