אימאל'ה שערה לבנה!

צלצול הטלפון מעיר אותי מוקדם מהמתוכנן, על הקו, חברה. בלי ברכת שלום היא מיד פונה לעיקר, 'לא תאמיני צמחה לי שערה לבנה'. אני נחרדת, אך משיבה לה בנונשלנטיות 'לא נורא כולה שערה לבנה אחת' , תוך שאני קמה מיד למראה לבחון אם חלילה לא צצה לה שערה כזו אצלי.
 'מה אני עושה?' היא שואלת ואני מסבירה לה שמוטב תחילה שתירגע אם אינה רוצה להקדים בכמה שנים טובות גם את הקמט הראשון, תוך שאני תוהה מה יותר נורא, גילוי השערה הלבנה הראשונה או גילוי הקמט הראשון? ואיך בכלל נעשים מוכנים אליהם? הרי הם יצוצו במוקדם ועדיף במאוחר, ואני יכולה לחלום שלעולם לא.
הרי שני אלו תלויים במרכיבים כה רבים: גנטיקה צועדת בראשם, ואחריה תזונה, בעיקר שתיית מים, חשיפה מבוקרת לשמש, הימנעות מעישון, תכיפות ביקורים אצל קוסמטיקאית והוצאות לא מעטות על כל מיני קרמים ותכשירים. אפשר למזער, לעכב, לטשטש, אבל אי אפשר להימנע מהם.
ומה עושים כשמדובר בשערה אחת או אפילו שערות בודדות? להיעזר בחינה/ שטיפה/ צביעה ולהרוס את השיער? לגזור קרוב לשורש? לאמץ סטייל אינדירה? גם ככה תוך פחות מחודש נוכל להבחין בשורשים. אין אפשרויות רבות, ותלישה נראית לי פעולה כואבת ומיותרת מדי. אצלנו בכלל מאמינה שבמקום בו תלשת שערה לבנה אחת, יצמחו עוד עשר לבנות אחרות. לא יודעת מה הבסיס, אני בכל מקרה לא הייתי לוקחת את הסיכון. אין לי מושג מה עושים, אבל היי, לפחות תיהיה לנו תעסוקה באותם ימים לבנים (ויה ולווט).
הכי מעצבנים הם הגברים, לא מזמן הערתי לבחור בערך בגילי שצצו לו כמה שערות לבנות, 'מה את רוצה? זה סקסי' , הייתה תגובתו, סקסי? איך זה שגברים לוקחים את כל סממני ההזדקנות הזו יותר בקלות? אולי הם טובים יותר בהסתרת ההיסטריה המבעבעת בפנים.
 ואל תאמרו ש'כל קמט וכל שערה לבנה הרווחתי ביושר'- אני לא מוכנה להרוויח אותם ביושר, אם הם יופיעו, זה יהיה מעשה מאוד נבזי מצידם!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה בריאות | 19 תגובות

מכתב לאהוב יקר

אם הכל ילך כמתוכנן, אתה הרי יודע שבעוד X זמן אנו ניפגש ונצחק על הכל.
אבל עד אז, תדע אהובי, שאתמול בלילה הייתי בדייט, ובדרך חזרה, בחושך המוחלט כשרק פנסים מאירים את הכבישים באור מלאכותי, ירדה לי דמעה, ומוססה במקצת את המייקאפ יחד עם העיפרון השחור שזלג והשאיר סימנים על הלחי.
שוב התארגנתי והתגנדרתי, ואתה, אתה לא הופעת לדייט. זה היה מישהו אחר. קצת כעסתי בהתחלה אחר כך התאכזבתי. חשבתי כמו בפעמים הקודמות, שאולי הגיע הזמן שניפגש. הגיעה העת שתופיע לדייט הראשון שלנו. אפילו המיקום היה מצויין, בין המסעדות המועדפות עליי, וגם התיזמון, מה רע בחגיגת יום שנה במאי? זה יכול ליפול על ל"ג בעומר, יום שמחה ואהבה (כמו האחרון שבו חגגתי שנתיים לבלוג שלי).
ניסיתי לבדוק היטב שזה לא אתה, ולתת הזדמנות, אתה בטח יודע איך זה. בסוף הבנתי שזה מישהו אחר שגם מצידו מנסה לבחון אם אני היא אהובתו. סיימתי עם זה לא זה המוכר והטוב, ועם הרייקנות בדרך חזרה תהיתי אם גם אתה חוזר עכשיו מדייט לא משהו, ואולי דווקא שפר מזלך לאיזה סטוץ מוצלח, ואולי אתה נימצא כעת עם בת הזוג שלך שבעוד X זמן תהפוך לאקסית לא מתולוגית (ככה החלטתי).
הבטתי לשמים השחורים והתחשק לי רק להסיר כבר את האיפור והבגדים וללכת לישון. עם המנורות שמאירות-לא-מאירות את הכביש וכמעט ולא את המחשבות, הסתקרנתי אם גם בראשך חולפות אותן תהיות, או שזה קטע של בחורות שמנתחות כל דבר. אני אפילו לא יודעת אם אני חסרה לך כמו שאתה חסר לי. לשתף אותך בחוויות שעברתי במהלך היום, לחלוק איתך את החלומות והפחדים שלי, אם חסר לך החיבוק החם, הליטוף, המגע, הקרבה, לחוות, לאהוב ולהרגיע שיהיה בסדר.
כשהעולם נראה כה קסום עם ההרים, המפלים, הפרחים, הארכיטקטורה, הנעימות- ברור שהיקום הזה גם דאג לסדר לנו מי שיאהב אותנו כפי שאנו. מי שיראה בדיוק את כל הדברים הטובים שקיימים רק בנו.
אני שבדרך כלל דיי סולדת מכל הטררם של החתונות, יוצא לי בהתרגשות בחתונות של אחרים לראות את עצמי שם עם אדם לא ידוע. אחרי שההתרגשות מתפוגגת אני ניזכרת שלא לזה אני מייחלת, אהבה, כפי שאני רואה אותה לא תלויה באישור הרבנות, הכנסיה, החברה, דת ומנהג כזה או אחר. אולי רק בשביל הרישמיות. אהבה לא תלויה בדבר.
לא יודעת מי אתה אהובי, ואיך אתה נראה, גבוה או נמוך, בלונדיני או ברונטי, עיניים כהות או בהירות, במה אתה עוסק, מה מעניין אותך ומה מרגיז אותך. לא יודעת אם אתה נימצא רחוק ואולי כמו שאומרים מתחת לאפי ואיני מבחינה בך עדיין. אף פעם לא הייתה לי הגדרה ברורה לכך.
אתמול שחזרתי התקשתי לקבל שלא הופעת שוב. כמה מפגשים כאלה ואחרים אצטרך לעבור עד שX זמן יחלוף? עייפתי מעולם הדייטינג המטורף, מפגישות, מהצגה עצמית, מלהתחיל את זה ומלהתאכזב כל פעם מחדש. אבל אני לא פשרנית ועקשנית מאוד, אתה עוד תכיר את התכונה הזו שלי, אני התעקש עד שאתה תופיע.
אולי גם לך נימאס אבל אם אני עדיין מחזיקה עצמי, אל תרים ידיים אתה. תמשיך לצאת לדייטים מהאינטרנט, מהעבודה, מהלימודים, תיצא עם מי שיסדרו החברים, השכנים, הסבתא – אומרים שאי אפשר לדעת מניין תבוא.
עכשיו כשאני סוגרת את המכתב, אתה יכול להבטיח לי רק עוד דבר אחד?
אתה יכול להבטיח לי שלדייט הבא תבוא אתה?

פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות | 6 תגובות

לא יכולה לצאת איתך לדייט

אני לא יכולה לצאת איתך לדייט ראשון.
למה?
כי אתה לא קיים.
גוגל הלשין לי עלייך.
ניחא שאתה לא כותב בלוג או אף פעם לא פירסמת מאמר מקצועי באתר חדשות, טור אישי באיזה במדור יחסים, או סיפור קצר בבמה, וגם לא המלצת בדלישס, דיג וסטאמבל אפון, ואפילו לא ערכת איזה מונח לויקיפדיה, ולא מצאת עניין בקבוצות דיון ובפורומים.
מילא שאתה לא מצלם תמונות ומשתף אותן בפליקר או בפיקסה, ומעלה סירטונים ביוטיוב או בפיקס. וגם נגיד, רק נגיד, שלא מצאת עניין בפייסבוק, לינקדאין, מייספייס, קפה דה מרקר, ואפילו טוויטר לא עושה לך את זה.
ונעזוב לרגע מקומות הומים ועמוסים, מה עם איזו תגובה לידיעה זניחה? חתימה על עצומה? הופעה בפסק דין? משהו? לא חיפשת דירה עם שותפים? מכרת רכב? אימצת כלב?
אלא שגם לא פרסמו עלייך דבר! איך ייתכן שלא השתתפת בתחרות כלשהי? זכית בהגרלה? התראיינת לעיתון?לא עבדת בחברה שמציגה את שמות עובדיה? וגם לא עשיית מעשה טוב או חלילה רע?
כלום – נדא- גורנישט
חשבת שאני כה תמימה שתצליח לקנות את אמוני בשם פשוט?
אתה באמת מאמין שגוגל לא יכיר אדם שחיי שלושים שנה?
ואל תאמר לי שהוא שכח את שמך- יש לו את הזיכרון הטוב ביותר. הוא יותר טוב מכל משרד חקירות שקיים.
אז או שתיהיה כנה עימי ותאמר את שמך האמיתי (ואסתפק גם בפסבדוני) שאוכל לאמת,
או שתשכח מדייט,
אל תבזבז לי את הזמן, יא מתחזה!

    **מוקדש לאלו שנחת ידו של גוגל לא השיגה אותם וגורמים לבני זוג ואף למעסיקים פוטנציאלים סבל רב! לחייכם השפויים!**
פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות, תקשורת | 16 תגובות

פגישת מחזור

בחודש האחרון, פנו אליי שלוש חברות בשאלה, 'נו מה קורה עם פגישת המחזור לשכבה שלנו?' בעודי מביטה לעברן בתימהון, הן מיד ענו בחזרה, 'אבל את תמיד היית בעניינים, את צריכה לדעת' .ויותר גרוע, 'אולי תבדקי מה קורה?'
אז זהו שהן שכחו שהייתי וזה היה כמעט לפני עשור. בתקופת התיכון , אכן הייתי מאוד מעורבת בין אם לכתוב בעיתון בית ספר, לשיר או להקריא קטעים בטקסים, להשתתף בפאנלים בין יהודים לערבים או עולים לוותיקים. תמיד הייתי מתנדבת או המורים היו מנדבים אותי בלי לשאול. אבל רבאק זה היה כה מזמן, וחברותיי עוד מתפלאות מדוע השאלה הזו מוזרה בעייני.
ב1999 בהיותי בכיתה י"א, בית הספר חגג עשור ובמקום לערוך פגישה של המחזור הראשון, חסכו וערכו מפגש של עשרת המחזורים, כשהאחרונים סיימו רק לפני שנה והגיעו כחיילים. מכאן נובעת ההנחה שכנראה שוב בימים אלו בית הספר צריך לחגוג 20 שנה.
במפגש הקודם נכחתי כי הייתי צריכה לסקר את זה לעיתון בית הספר, וזה נראה לי כה מרגש ומלהיב. את כתבת השער שלי תפסה הכלה שהגיעה למפגש לפני החתונה וכל המורים היו סביבה, כאילו זוכרים היטב מי היא.
אבל היום, למי מתחשק פגישה כזו? יוצא לי מדיי פעם להיתקל בחבריי לשכבה, אין לנו על מה לשוחח, ורובם גם לא בדיוק מעניינים אותי, מלבד כמה בודדים, ואלה שהם חבריי עד היום.
אני לא אומרת שלא אתייצב אם אקבל הזמנה למפגש הזה, למרות שאיני יודעת מה כבר יכול להיות מעניין באנשים שאיני זוכרת. לזאת יש שלושה ילדים, הוא נורא שמן, וההיא חזרה בתשובה, וההוא יצא מהארון, אז? לא משהו שהרשתות החברתיות לא מספקות, בין אם תרצו במידע הזה או לא. דווקא, את החבר'ה מתקופת השירות הצבאי הייתי שמחה לפגוש יותר.
מעניין כמה נפוץ היום לארגן מפגשים כאלו? בסדרות טלוויזיה, לרוב מציגים את זה כטראומה לגיבור שמקבל את ההזמנה, ובסוף הולך ומגלה שלכולם החיים לא מושלמים, או שהם נזכרים באהוב/ת ליבם שהתכערו במשך השנים.
אני רק בהלם שכבר חלף כמעט עשור!

פורסם בקטגוריה חבריה, לימודים | 19 תגובות

נעליים קונות מהר

הטעם שלי השתנה במשך השנים בכל הקשור לנעליים, אבל דבר אחד לא השתנה, ונראה כי לעולם לא ישתנה- אני אוהבת מהן והרבה: גבוהות, שטוחות, צבעוניות, חלקות, עם/בלי אבזמים, סירה, בובה, חתול, ספול, פיפ טואו, גלדיאטור, כלוב, סטילטו, רוקי, פלטפורמות- זה לא ייגמר.
אומנם, נעליים קונה מהר, אבל תמיד ההרגשה שחסר, והנה עוד זוג מושלם (שכאמור זוג כזה קיים רק בנעליים), מבקש בצורה כה יפה 'קחי אותי'.
ילדות (או: להשתחל לנעליים גדולות)
בגיל חמש נהגתי "להשאיל" את נעלי העקב מאמי, יחד עם החולצה שהייתה לי לשמלה והאודם. הייתי עומדת מול הראי, ובוחנת את עצמי בפוזות שונות. לפעמים הוספתי גם כדור גדול כאישה בהריון ועוד שני כדורים קטנים בשביל הציצים.
הרי תמיד זה מתחיל במשחק, אפילו ההורים לא הבחינו בהתמכרות המתפתחת, להפך, הם הביטו בי משועשעים, רק שלא אגדל מהר.
בקושי יכולתי ללכת, ככה זה כשנכנסים לנעליים גדולות, אבל היה כייף להרגיש כגברת קטנה.
התבגרות (או: אין כמו אהבה ראשונה)
בגיל 13 רכשתי את נעלי העקב הראשונות. היו כבר מנהיגות דעה בשיכבה שהובילו את המגמה. כשאני חושבת על זה, מסתבר שגם אצל הבנות התקיימה תחרות אורך- העקבים כמובן.
ההורים כבר לא התלהבו, בלשון המעטה, אבל הייתי מספיק עקשנית כדי לקבל את הזוג הראשון. לאט לאט מעלים סנטימטרים, כמו שמעלים שעות בחזרה הביתה מבילוי.
אני זוכרת היטב את הנעליים שקניתי, נעלי פלטפורה, שאין סיכוי שהיום הייתי נועלת אותן, אבל בכל זאת הן נצורות בליבי. כמו אהבה ראשונה, זוכרים אותן במדויק, היכן נקנו, כיצד נראו, איך הייתה ההרגשה לצעוד בהן לראשונה. צעדתי עליהן כאילו היו לא פחות מג'ימי צ'ו או מנולו בלאניק. אח…החיים עם תוספת גובה.
בפורים האחרון, היה מזעזע לראות את בנות העשרה על עקבים גבוהים (ואעזוב לרגע את הלבוש). הדבר הראשון שחלף במוחי היה למה לגרום נזק ליציבה כל כך מוקדם? כנראה, שקל לי לשכוח.
צבא (או: הזדהות עם פנינה טורנה)
כעבור חמש שנים, בהן רואים את העולם מלמעלה, הדבר שהכי חששתי ממנו עם הגיוס לצה"ל היה שאצטרך לצעוד על נעליים שטוחות. יכולתי להזדהות בקלות עם פנינה טורנה ועם פחדיה מנעליים שטוחות. קצת מצחיק ומוזר לי החששות האלו היום, כי אני הרי בגובה ממוצע.
בהתחלה בחורף, נעלתי נעליים שיוצרות אשליה, והן היו בגובה ארבעה ס"מ ולא שניים, אחר כך הגיעו הסנדלים, ופשוט התאהבתי מחדש, זה היה פתאום כל כך נוח. אני חושבת שבכל השנים, הנעליים הכי נוחות שהיו לי הן הסנדלים השחורים מתקופת הצבא. כך בעצם חזרתי לנעול את כולן.
אהבה (או:דרוש בחור עם סנדלי שורש)
חברות שלי היו צוחקות עליי בעבר, שהפריט שאני זוכרת ממפגשים עם המין השני הוא זוג הנעליים שהבחור נעל. אני יכולה לא לזכור את השם של הבחור באיזה דייט, אבל תמיד אזכור את הנעליים שלו. ולא, זה לא בגלל 'בדיקת האורך' (אומרים שזה נבדק בכף היד, אבל גם לזה יש סתירות), פשוט אוטומטית עיניי מביטות מטה.
חברה שלי, י' הייתה אומרת לי שוב ושוב, 'אם את רוצה בחור שאוהב לטייל -חפשי את הבחור עם סנדלי שורש' (בניגוד לחבריי שהקשר ביניהם לבין הטבע מקרי בהחלט). אבל דווקא עד שמאתרים זן נדיר זה, הם לא היו בטעם שלי, ואת מי תפגשו עם סנדלי שורש סתם כך?
מה בסך הכל ביקשתי? לא נסיך עם נעל זכוכית, כולה סנדל שורש!
בריאות (או: הפטיש של האורטופד)
'אלו כפות רגליים יפות יש לך, ממי ירשת אותן?', אמר לי האורטופד בביקורי האחרון, ואני רציתי לענות בחזרה: 'אורטופד עם פטיש לכפות רגליים, אחלה מקצוע בחרת לך בן אדם', אבל הוא מיד שוחח איתי על מדרסים. נעילת עקבים ועוד שלל נזקים אחרים מצריכים אותי ללכת איתם כבר שנים. הייתה לו גם ביקורת על הנעליים שלי, אבל מה אני אשמה שמרבית הנעליים האורוטופדיות כל כך מכוערות?
אמונות טפלות (או: אל תקנו נעליים לבני הזוג)
כשהייתי קטנה היה נהוג לדרוך על מי שהיה מגיע עם נעליים חדשות לבית הספר ולומר 'תתחדש', אם הוא לא אמר לפני. איך הילדים היו מתבאסים שעל הנעל החדשה היה סימן של סוליית הנעל הישנה של החבר. האמונה שבאה אחר כך הייתה שאסור לקנות לבני זוג נעליים, כי אז עתידים להיפרד, קרי- 'נתת לו נעליים כדי ללכת ממך'. בכלל יש המון אומנות טפלות בנוגע אליהן, אפרופו כל זריקות הנעליים האחרונות על מנהיגים.
דכאון (או:שופינג נעליים מנצח)
שופינג נעלים לוקח את כולם בהליכה. הוא מתאים לכולן, לא משנה מהן מידות גופך לאורך ולרוחב, לא משנה אם את עכשיו מנופחת מהמחזור או סתם מצוברחת. אני אומרת כשטוב לך – לכי לקנות בגדים, כשרע- לכי על נעליים!
טוב נו, אם חייבים, גם כשטוב- לכי על נעליים!

פורסם בקטגוריה בריאות, זוג וזוגיות, זיכרונות | 21 תגובות

שמרו על העיניים

לפעמים לוקח לי קצת זמן, למרות היותי אישה, עד שאני מבחינה בשינוי אצל מכרים וחברים שלא פגשתי זה זמן מה. "וואלה, משקפיים. שמתי לב שמשהו שונה בך", אני אומרת לבסוף. אלו מתווספים לתלונות שאני שומעת לא פעם על כאבים בעיניים.
שרירי העיניים שלנו זקוקים לתרגול כמו כל שריר אחר. היות ואת שאר השרירים רובינו מפעילים בשלל פעילויות במהלך היום, העיניים לעיתים נעות ימינה ושמאלה אם בכלל (אנו מפנים את הראש ולא את העיניים).
 אז מי שרוצה לשמור, לחזק ולשפר את בריאות עיניו, לפניכם מספר תרגילי יוגה (אני בכלל ממליצה לתרגל יוגה, פילאטיס, טאי צ'י או כל סוג של מתיחות לצד פעילות אירובית אבל זה לפוסט אחר אולי).
 יצא לי להכיר אנשים שמתרגילים זאת עשרות שנים והראייה שלהם מצויינת, או כאלה שדיווחו על ירידה במספר. הראייה שלי תמיד הייתה טובה כך שאיני יכולה להעיד על שינויים. תרגילים אלו נלמדים בכל שיעורי יוגה קלאסית ומצויים בספרים רבים (לפחות כאלה שאני קראתי). אני אוטודידקטית בתחום זה, כך שהדברים כאן כמובן לא באים להחליף פנייה לאיש מקצוע אם הינכם סובלים מבעיות בריאותיות כלשהן.

באתר מעולה זה יש הדגמה של התרגילים לעיניים:
רצוי לתרגל כל יום, לחזור על כל תרגיל כ-5 פעמים, ואז לעבור לתרגיל הבא אחריו. בסך הכל חמש דקות מזמנכם.
יש להשאיר את הראש יציב לאורך כל התרגילים, רק העיניים זזות.
1. הביטו רחוק מעלה ואחר כך רחוק מטה.
2. הביטו רחוק ימינה ואחר כך רחוק שמאלה.
3. הביטו למעלה- ימינה ואחר כך למטה-שמאלה (אלכסון).
4. הביטו למעלה-שמאלה ואחר כך למטה-ימינה (אלכסון)
5. דמינו לעצמכם שעון גדול, והזיזו את העיניים בסיבוב עם כיוון השעון: מהשעה שתיים עשרה, שלוש, שש, תשע וכן הלאה.
6. נגד כיוון השעון.
7. הציבו את האגודל במרחק של 30 ס"מ מהפנים, והעבירו את המבט מהאגודל לקיר שמאחריו, ושוב לאגדול וכך הלאה.

לסיום יש לשפשף את כפות הידיים זו בזו כדי שיתחממו, ולכסות את העיניים (לא ללחוץ עליהן). תרגיל זה מומלץ לבצע בכל עת שיש לכם כ-20 דקות פנויות במהלך יום עמוס, למנוחה ורגיעה.

פורסם בקטגוריה בריאות | 20 תגובות

לשים שקית על הראש

    "לשים איזה משהו על הראש…
    או אולי פשוט לקשור
    שקית פלסטיק
    פשוט לקשור שקית על הראש"
    (אהבה חדשה– מילים:אסף אמדורסקי)

ש' פותחת את המתנה ושולפת את הפיג'מה שקנינו לה אני וד' ליום ההולדת, "יופי", היא אומרת מחויכת, "עכשיו אני אצא עם זה לסופר מול חמותי שתשתגע רק מהמחשבה". מיד אני מצדדת בחמותה, "אני דואגת להתלבש היטב. צורם לראות אנשים שמסתובבים עם טרנינגים מזעזעים בלווי נעלי בית גדולות בצורות חיות", ש' מסתכלת עליי, "לי יש כאלה נעליים ולא איכפת לי איך אני נראית בדרך לסופר. את צריכה להפסיק עם הפרפקציוניזם שלך", היא מטיחה לעברי, וד' הפסיכולוגית שבחבורה (לפחות בתואר הראשון) שואלת, "אם תצאי לבושה כך מה יקרה?", ומספרת על מכרה שבהמלצת פסיכולוג, הלכה עם שקית על הראש ברחוב, ברכבת, בחנויות- כולם הסתכלו עליה ככה וזה עשה לה טוב.

    "יום אחד זה יקרה
    בלי שנרגיש, משהו ישתנה
    משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
    ולא יהיה ממה לחשוש"
    (מחכה– מילים:ריטה)

של מי החיים האלה? שאלתי לא פעם. רודפת שלמות, מחושבת, בשליטה. הרי זה אף פעם לא מספיק. חיים שמונעים מפחדים, מהגדרות חיצוניות, מדדים חברתיים, ציפיות לא יכולים להיות באמת החיים שלי או של מישהו אחר. אלה בכלל לא חיים- זו דעיכה איטית.
יום אחד זה פשוט קורה. מוצאים את נקודת האיזון, בלי לוותר על הצמיחה, השאיפות, הרצונות. ההתקדמות והשינויים נעשים מתוך השלמה, שלווה, שקט ואומץ ללכת בדרך בה אני מאמינה. כן- גם אם לפעמים היא מופרת, הרי צריך קצת אתגרים בחיים. לא משעמם אף פעם. אני מופתעת תמיד כמה רבדים שלא הכרתי אני מגלה כקיימים בתוכי.

    "יש מישהו שסולח על כל הטעויות
    מישהו כזה ששולח עוד הזדמנויות
    שרואה שלא התכוונו ככה לקלקל
    שאוהב את מי שעונה ויותר את זה ששואל"
    (יש מישהו שסולח– מילים:ירדן בר כוכבא)

קיבלתי החלטות שגויות בסדרי עדיפויות שלי, שלמתי מחירים שלא הייתי בוחרת לשלם היום, אבל דווקא דרכם למדתי בדרך הקשה מה אני רוצה וכמה חשוב להיות נאמנה לעצמי, וגם שכדאי לבחון שזה באמת כך ולא רק נדמה (אולי באמת מזדקנים בגיל 27?). היום בצ'יק ליסט שלי יש את אותם דברים שנחשבו 'פחות חשובים' או 'יום אחד אעשה/ אתמודד עם זה', בהם זניחים ורבי משמעות. כנראה שיש מי ששולח עוד הרבה הזדמנויות טובות.

    יש כאן הכל אבל אין אותך
    עוד ניפגש
    ויהיה לנו טוב
    זה יהיה בקרוב, קרוב"
    (עוד ניפגש– מילים:אריק איינשטיין)

אז של מי החיים האלה? החיים האלה שלי, יש כאן הכל ואני אומרת תודה שהם שלי- על הבריאות הנפשית והפיזית, על הכישורים והיתרונות וגם על חוסר כישורים וחסרונות שמוסיפים עניין ואתגר, על המשפחה והחברים. טוב נו, אבל אין אותך, או שלפעמים, לתקופות יש, אבל עדיין לא אהבה וזוגיות שאני משתוקקת אליהן. עוד ניפגש?

אתמול בדרך חזרה הביתה נזכרתי בסיפור על השקית, ותיארתי לעצמי איך אנשים היו מגיבים אליי, חייכתי כל הדרך רק מהמחשבה שיש לי אחת כזו עכשיו על הראש, וגם הרחקתי לכת בדמיוני לשקיות בשלל צורות וצבעים. אנשים הביטו לעברי, חיוכו בחזרה וברכו לשלום- כבר התחלתי לחשוד שהדמיון שלי קורם ניילונים, אבל לא- הרי הכל בראש, נותר רק להתמודד עם טרנינג על הגוף?

גלעד שליט 1000 ימים בשבי

פורסם בקטגוריה זוג וזוגיות, חבריה, תהיות ותובנות | 9 תגובות