אוסף העגילים הבודדים

אלו היו זוג עגילי זהב בצורת פרח משובצים באבן חן אדומה הצמודות לאוזן, הייתי אז בת חמש, ומצאתי בגינה המשותפת של הבניין ביצה קטנה ואפרורית, כנראה של דרור בית, שהנחתי כי הצליחה כנגד כל הסיכויים לשרוד את הנפילה מאחת המרפסות של השכנים.
אספתי אותה אליי, ועליתי במהרה הבייתה. מצאתי קופסא קטנה ושקופה, אותה ריפדתי בצמר גפן, והנחתי את הביצה הזעירה. ירדתי בחזרה לחצר, והתיישבתי על החומה בתקווה שקרני השמש יחממו אותה ובקרוב יהיה לי גוזל. שהיתי שם זמן לא מועט ותוך כדי שחקתי בחולות שהיו לצד החומה, עם המון נחישות וסבלנות המתנתי לבקיעת הגוזל.
כשחזרתי הבייתה, אמי שהבחינה בעגיל החסר, החלה במתן הסברים כדי שהפנים שלא משנה כמה זמן אשב בשמש- גוזל לא יהיה לי. לא עזרו החיפושים והסריקות בחולות, אבד העגיל שאהבתי. נותרתי בלי עגיל ובלי תקווה לגוזל.
מאז נפלו מאוזניי, מבלי שארגיש, מספר לא מועט של עגילים, ומה שנותר מכל זוג, הוא עגיל בודד ומיותם שלעולם לא ימצא עצמו שוב על אחת מאוזניי. יש לי חור אחד בכל אוזן שנוקבו בגיל שלושה חודשים, ואני מעדיפה לענוד זוגות עגילים זהים. אם בגיל העשרה לא התקשטתי בעגילים שונים, וודאי לא אעשה זאת כעת. בשונה משרשרת או מצמיד, בזוג עגילים תמיד יוותר העגיל שיצא מכלל שימוש כעדות ואולי כביטוי לציפייה שהעגיל האבוד עוד יימצא, עד הרגע בו הוא מוצא עצמו מושלך.

גמר חתימה טובה וצום מועיל!