כל כך הרבה אנשים נגעו בליבי. גרמו לי לחשוב, להרהר, לדמיין, לחוש, לחוות ולהתנסות. בזכותם ראיתי דברים אחרת, מזווית שונה ולפעמים גם מזו המוכרת אך יחדיו. היו כאלה שנכנסו רק לרגע קט לחיי ויצאו, לפעמים גם בלי לומר שלום, היו שנשארו יותר, ויש את אלה שנמצאים בהם עד היום. זרים שנותרו זרים, זרים שהפכו מוכרים, ומוכרים שהפכו זרים.
אני מביטה בהשלמה על דרכי חיי שהיו יכולות אולי להוביל אותי למקום אחר בלי ההוא וההיא. אין משמעות לאורך הזמן, וגם רמת הקרבה כלל לא רלוונטית לאותה השפעה, לאותה נגיעה. היו שטיילו איתי בחושך, ויש מביניהם שהראו לי נקודות חשוכות יותר, אחרים אהבו לטייל איתי באור כדי לגלות יחד נקודות זוהרות ומרהיבות יותר. פסיעות, צעדים ופניות קיבלו גוון אחר בזכותם.
האם הם מודעים להשפעה שלהם עליי? איך בן אדם יכול לדעת שהוא נגע באחר, שהרי לא תמיד הנגיעה היא הדדית? ואיך נותר לי להודות להם? לאלה שהקשר עימם נותק, שכבר לא בין החיים, שאת שמם איני יודעת ולא ידעתי, וודאי יש גם כאלה שאינם מודעים לקיומי?
אדם שנוגע בליבו של אחר נישאר חלק מהמהות שלו, גם כשהוא רחוק ומרוחק. ובעת הנגיעה בלב, נחרטה אצלי הכרת התודה.
בהקשר אחר:
אתר חדש "דורבנות"- אני כבר תרמתי, מה איתכם?
רחוב צדדי: לימור צריקר 
וואו, פוסט מקסים.
יש לי כל כך הרבה כאלה אנשים בחיים, שנגעו בי בצורה כלשהי ושינו אצלי משהו, לרוב אין להם מושג מזה. פעמים רבות אלה היו אנשים שההכרות איתם נמשכה רגעים ספורים בלבד.
אני די בטוחה שגם עשיתי את זה לאנשים אחרים, אני יודעת בוודאות על אחת שגם איתה ההיכרות היתה רגעית והנגיעה הזאת בחיים היתה הדדית.
איזה כיף שיש כאלה 🙂
תודה:)
מדהים שלפעמים היכרות של כמה רגעים משפיעה בצורה עמוקה יותר מהיכרות של שנים- אחד הדברים היפים בחיים.
זה סתם נשמע לי כמו סיכום של משהו?
כן, זה נשמע כאילו את מפסיקה לכתוב פה 🙂
בכל מקרה, זאת דרך יפה להסתכל על הכרויות עם אנשים שונים… הרי כולם משפיעים עלינו ואנחנו משפיעים עליהם.. לרוב מבלי לשים לב. המקרים הקיצוניים יותר הם המקרים שנזכור.. לטוב או לרע -אני יכול בפירוש לומר מי השפיע עלי ועד כמה ואפילו לשייך חלק מהאופי שלי ואת המקום בו אני נמצא בחיי כרגע אל הבן אדם הזה.
דאלי וליאור,
עדיין לא סיכום 🙂
לפעמים, לאו דווקא מקרים קיצוניים, אפילו פיסעות קטנות שהתגלגלו הלאה.
יפה. לפעמים זה מעציב אותי שיש אנשים שלא יודעים כמה הם נגעו בי, ואין לי דרך להביע את זה בפניהם.
מן תחושת פספוס שכזאת
תודה. גם אותי, בייחוד שמבינים זאת בדיעבד.
מעניין. ומעניים את את מודעת לנגיעה שלך באנשים אחרים, ובהשפעה שלך עליהם…
יש כאלה שאמרו, ואני מניחה שכולנו נוגעים באחרים ולא תמיד יודעים האם? ועד כמה?
מקסים ומרגש כתבת 🙂
תודה 😛
השלב העליון בפרימידת הצרכים שלנו, הוא ההתעלות מעל לעצמנו. להיות משהו קצת יותר גדול ממה שנמצא עטוף בעור שלנו. להשאיר חותם שלא יימס בשתא הבא. שלא יישחק.
ואיזו דרך טבעית לנו יותר מאשר להטביע את הגומה הזאת אצל האחר, הגומה הנותרת לאחר הנגיעה הקלה הזו.
באמת כתבת יפה מאוד
תודה 🙂
הדרך הטבעית בעיני, שזה מתרחש כל הזמן, גם בלי שנתכוון לכך.
הפחדת אותי. כבר חשבתי שקרה משו. ו/או סוף הבלוג. זה יפה להפחיד אנשים ככה 😯
עד עכשיו לא הבנתי למה הרגשתם ככה :)הנני כאן (לבנתיים)…
זה פשוט נשמע מאוד סיכום – משהו בסגנון אי דיד איט מיי וואי…אני מביטה בהשלמה על חיי, וכאלה…
אויי אני מזדקנת 😉
פוסט יפה מאוד.
אנחנו כל הזמן מושפעים ומשפיעים על אנשים מסביבנו. אנחנו לא חיים בבועה…
משום מה התגובה הזו קפצה לי לפוסט הקודם: שרבטתי אותך לפרויקט השבע 😯
כולם חשבו שזהו סוף הבלוג, אבל מאז לא כתבת…
אז הנה הזדמנות.
את מוזמנת למשחק 7 בום (כך נראה לי שקוראים לו ברחבי הבלוגוספירה).
דוגמה למשחק, נמצאת פה