שבע יעני סבעה יעני סבן

אחרי שתוייגתי על ידי קרייזי, אתון (שהספיקה להוריד את הפוסט) וכרובית, שאני אסרב למשחקים? את הכללים אתם יכולים לקרוא אצלן. במהלך הכתיבה גיליתי שזה דיי פשוט, היות ואני לא חושפת את עצמי כאן מספיק. לבסוף בחרתי את השביעייה שלי, השאר יחכו אולי לשנה הבאה שהמשחק ימחזר את עצמו:

1. מי שהעלה בפניי את הרעיון לפתוח בלוג היה הבלוגר עמי בן בסט, אותו ראיינתי, לפני כשלוש שנים לכתבה על רועי צאן. הבלוג שלו היה גם הראשון שקראתי. הוא הציע לי לעלות את כל הדברים שאני כותבת במחברות, ואמר כי אגיע לנקודה בה לא ארגיש את בהבדל בין האישי לציבורי. זה עדיין לא קרה, עדיין אני לא מעלה את הדברים/ הנושאים שאני רוצה. מלבד בן בסט, יצא לי לפגוש מהעולם הווירטואלי-הבלוגיה-המגיבים רק אדם אחד, למרות הזמנות לא מעטות לאירועים, הופעות, מפגשים ועוד. מצד אחד, זה פשוט לא הסתדר, מצד שני, למרות שאני תמיד שמחה לפגוש ולהכיר אנשים חדשים- יש משהו שעדיין כנראה מרתיע אותי בהיכרות בדרך זו, בעיקר אני חושבת כי לא הצלחתי להגיע לאותה נקודה חסרת הבדלים.

2. חלום שאני יודעת שכנראה לא יתגשם, אבל לעולם אין לדעת, הוא לעבוד בחנות ספרים. פעמים רבות כשאני נמצאת בחנויות ספרים, אני גולשת לשיחות הכי מעניינות עם אנשים שונים ומיוחדים שהתחילו בהמלצות קריאה, ככה חולפות להן שעות מבלי שארגיש. קרה אף שבלהט ההמלצות שלי, התבלבלו וחשבו שאני המוכרת. זו אחת הסיבות שכנראה לעולם לא אחליף את חווית הקניה הזו באמזון ודומיה, גם אם אני משלמת יותר ומבזבזת זמן.

3. מלבד היותי צמחונית, הירק היחידי שאני לא אוכלת הוא החציל. ניסיתי אותו בשלל צורות וטעמים ללא הועיל.

4. כל הבחינות מכיתה א' עד יב' שמורות אצלי. אין לי מושג למה לעזאזל הן עדיין לא הושלכו לפח. טוב, לפחות הציונים היו גבוהים. ואם כבר ציונים, כשהייתי בכיתה ד', המחנכת שלי ביקשה מכל התלמידים לכתוב ברכות לשנה החדשה, אותן היא תלתה בכיתה. כשקראתי אותן בהפסקה גילית שבכולן הברכה כוונה לכולם: שיצליחו, יהיו בריאים, מאושרים וכו' ורק אני כיוונתי לעצמי 'הלוואי והשנה אקבל תעודת הצטיינות' (ואכן באותה שנה גם קיבלתי). הרגשתי כל כך רע עם עצמי, לילות שלמים עברו עליי בחרטה על שברכתי רק את עצמי, התפללתי שיורידו את הברכות מהקיר, דמיינתי איך אני תולשת אותה מהפלקט, ופעמים רבות גם נשארתי אחרונה בכיתה בכוונה לבצע זאת, אך הייתי ילדה כזו חננה, שפחדה להוציא את התוכנית לפועל. לא הייתה מאושרת ממני כשהמחנכת החליטה לקשט את החלק הזה בכיתה במשהו חדש.

5. אני כנראה בין החיילים הבודדים שלא קיבלו אף פעם בתים, גימלים, פטורים ואף לא משפט אחד. חננה כבר אמרנו? אבל במקרה אחד לפחות חשבתי על גימלים. בכל פלגה אצלנו בבסיס נדרש חייל אחד בנוסף לתפקיד שלו להיות מוכשר כמש"ק אב"כ. לבסיס הגיעה מש"קית ת"ש חדשה שהוחלט שתצא לקורס הקרוב. אותה חיילת התחילה לבכות, עד שהשלימה עם חג הפסח אותו היא צריכה לסגור בבסיס עכשיו גם הקורס זה. ריחמתי עליה והחלטתי לנדב את עצמי במקומה בשמחה. דיי אבסורד לאור העובדה ששירתי בתפקיד רכ"אית במשרד קורסים, ומשלל הקורסים הקיימים שלחתי את עצמי לקורס אב"כ. למרות שהמפקדת שלי בהתחלה לא הסכימה כי התקרבתי לשחרור והעדיפו משהי צעירה, הצלחתי לשכנע אותה שהמחליפה שלי גם תעבור אותו. כל כך סבלתי בקורס, זו הפעם הראשונה שחשבתי על גימלים. כשהצעתי את עצמי לא לקחתי בחשבון שאצטרך לקחת חלק בתרגילים בבסיס עם כל התלבושות הכבדות – הבמ"י והבמ"פ. רק שתדעו שבמקרה של נפילת חל"כ אני לא זוכרת דבר, וכבר קיבלתי פטור ממילואים.

6. רגע, יש לי גם צד קולי, בערך. בגיל ארבע עשרה הייתי מעריצה אלמונית של אחד מהנערים שעבד בחנות בקניון. הייתי מושפעת מהרומנים הרומנטיים שקראתי באותה תקופה וחברותיי שהתלהבו מהרעיון שיתפו פעולה ואפילו יזמו בעצמן- זה כלל שירים וברכות שהיינו מעבירות לו דרך ילדים קטנים שתפסנו בקניון. זה חלף דיי מהר- פשוט הכרנו נער חתיך הרבה יותר!

7. בתקופת העשרה שבה עשיתי נזם ופירסינג בטבור, נורא רציתי לחרוט לעצמי על הכתף איזה עקרב. אימא שלי הצליחה לשכנע אותי לא לקעקע את גופי. היום אני מודה על שחסכה ממני ניתוח להסרת עקרב. ואם נמשיך בקו זה, בגיל 15 צבעתי לראשונה את שערי לחום דבש מאז חלפו על ראשי צבעים רבים. ביום הולדתי ה-18 העוזר של הספר התבלבל ובמקום לעשות לי פסים דקים ואדומים על השחור סיני שצבעתי, נוצרו פסים בוורוד זוהר עם תספורת של פנקיסטית. כל כך כעסתי והתרגזתי, והשיער ניצבע לשחור. אחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי לחזור לחום כהה, הצבע הטבעי שלי ולהפסיק עם חגיגת הצבעים. הפנמתי שמה שנתן הטבע לעולם לא יעשה הצבע. כולם מסביבי אמרו שאני לא אצליח להתאפק, אבל עד לרגע זה דווקא הצלחתי, ואין לי כל כוונה לצבוע עד ששערי ילבין ולא תוותר ברירה.

היות ומרבית הבלוגים השתתפו במשחק הזה או הקודם לפני שנה ואני כתבתי באיחור. אני מזמינה את מי שרוצה לכתוב אפילו בתגובות שביעייה משלו!