טפו טפו טפו שלא נדע

מפליא הדבר, איך באדם רציונלי ככל שיהיה, מסתתרת באורח חייו אמונה טפלה כלשהי. גם אם ינסה להכחישה בכל תוקף, היא תצוץ ותראה לכולם כיצד הוא מדקדק בהוראותיה.
אבל לא, הוא כלל לא מאמין באמונות טפלות, הוא רק מעדיף לנסוע בכל בוקר באותו מסלול נסיעה מבלי לסטות מטר ממנו, לשאת מטבע בכיס מכנסיו, ולא לספר על דברים לפני שהתרחשו. ביום חשוב הוא ידאג ללבוש את חולצת המזל או את התחתונים הפוכים, ולא ישכח בלילה לישון בצד כזה או אחר.
אבל להאמין באמונות טפלות? חס וחלילה, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, שלוש נקישות על השולחן (עשוי עץ כמובן).
בצידה השני של הסקאלה, מצויים הקיצונים שיודו (ואם צריך גם ישלפו מאגר הסברים) שכל תזוזה שלהם נשקלת בהתאם לאותן אמונות. מאלה, בלי עין הרע, כלל לא חסר, שכן כמעט לכל אמונה, יש את זו ההפוכה או המשלימה לה. מסוג הנושאים שאין רואים בהם את הסוף.
רובינו "חוטאים" באותן אמונות מבלי שנרגיש. שהרי מה, לא נבקש משאלה כש"כוכב נופל", ובטח לא נבזבז לריק, אחת נוספת כשריס נח על פנינו, ואיך אפשר ביום ההולדת לוותר על עצימת העיניים בתקווה, רגע לפני שמכבים את הנרות ונושפים על העוגה (שצריך אחר כך לאכול !!!).
יש מבינינו שיעדיפו לא להתגרות בגורל ולשבת בפינת השולחן שימנע את נישואינו הקרבים, ואם נרצה לזרז את התהליכים נשתמש במרפקים כדי לתפוס את הזר הנכסף של הכלה. לא נישא מראה שחלילה תישבר ונספוג בגללה שבע שנים רעות, לא נתעצבן כשינחתו על חולצתנו גללי יונה למזל טוב, וגם לא נתבאס על הרכבת הארורה בגרביונים שעתידה להביא עמה בשורות טובות.
אם תגרד לנו כף היד, נשמח שכן זהו סימן שנתקל בחבר קרוב וותיק, ואם אחת מהאוזניים תגרד או שבלי סיבה נפצח בגיהוק, נדע שמישהו מדבר עלינו. על מי הוא עוד יכול לדבר? ואם נגלה קשר עיקש בשיער, זה לא משום שהתעצלנו לסרקו היטב, אלא שמישהו חושב רק עלינו. איזה כייף! את ביש המזל, נפנה לחתול השחור שחלף על פנינו בבוקר, או שנמהר לשנות כיוון וללכת למקום אחר, כי משנה מקום- משנה מזל.
האמונות הטפלות כבשו כמעט כל תחום. נימצא אותן בספורט, בעסקים, ברפואה, ביחסים. וכצבא חצי העם, בכל חיל יתגלו אודותיהן סיפורים לרוב. בואו לא נשכח שצריך להאשים מישהו בכישלון. את הצלחה כמובן יזקפו לזכותם.
לפני ימים מספר נזכרתי באירוע שקשור בשירות הצבאי שלי. מעשה שכך היה:
האמונה הטפלה השכיחה בחיל הים, שנגזרת מאמונות הימאים לאורך ההיסטוריה, היא שאסור לאישה להיכנס לחדר המכונה, אחרת זו תחדל מפעילותה. הספינה משולה לאישה, והמכונה היא ליבה. אין לגרום לה לקנא או שמא להישבר בעת כניסתה של האישה האחרת.
המשרתים בספינות ובראשם הצ'יף שמרו על חדר זה מכל משמר, כאילו אוצר יקר ערך חבוי בו, וחסמו, גם אם היה צריך בגופם, את כניסת הבנות. לא משנה באילו אמצעים נקטו החיילות בבסיס, לא ניתן היה לחדור לחדר זה. גם כשהצטרפנו להפלגות, לא צלח בידי אף אחת להיכנס ולראות מהו אותו "חדר מכונה" מדובר, וסקרנותנו רק גברה.
סקרנותנו הגיעה לסיפוקה ביום בו הגיעו שתי ספינות של חיל הים הטורקי. מיד הגענו קבוצה של חיילות אל הספינות, הצוות שהתלהב לנוכח הקבוצה שהגיעה הזמין אותנו לעלות לסיור שכלל גם קפה ועוגיות ושלל סיפורים לא ברורים. במהלך הסיור, אני ויפית "איבדנו" את דרכנו, ורגלנו הובילו אותנו אל חדר המכונה. כשהגענו למחוז חפצינו, לא הבנו על מה המהומה, וקצת התאכזבנו מה"גילוי". מה לעזאזל ציפינו שיהיה בחדר מכונה?
כשייצאנו מהחדר, אחד מאנשי הצוות הבחין בנו, ושאל מאין הגענו. אנחנו הצבענו לכיוון אחר, אפילו לא ידענו אם גם הם מאמינים באותה אמונה טפלה.
מספר ימים אחר כך, כשהספינות התארגנו להפליג חזרה, המכונה שבקה חיים, והם נאלצו להתעכב עד שזו תוקנה.
אופס…
הימאים לאורך ההיסטוריה היו צריכים להאשים מישהו כשלב הספינה מתקלקל. הי נוח בחברה מיליטריסטית שוביניסטית להאשים את האישה. מעניין שדווקא, אישה עירומה על הספינה זה דבר טוב, כי לפי האמונה היא מרגיעה את הים (מרגיעה???)
נו טוב, נקצר בדברים כדי שלא נפתח פה לשטן…