הצלצול הוא לא בשבילי

"זהו יצאת מן ההסגר", כך היו מטיחים בפניי חבריי ברגע שהייתי זמינה בטלפון הסלולרי בתקופת הבחינות. האמירה כבר הפכה לבדיחה, שבה נעזרתי לעיתים כדי לציין את חוסר הזמינות שלי בתקופות מסוימות. ביומיום התלונות הן בנוסח: "כרגיל, אותך אף פעם אי אפשר להשיג".
בשבילי הכלא, שאנשים רבים מתנהלים בתוכו, הוא הזמינות התמידית, 24 שעות ביממה, והגישה הישירה של כל אחד אליהם. נשיאה של מכשיר סלולרי משולה בעיני- לנשיאת כל האנשים שיש בידם את מספר המנוי או את האפשרות להשיגו, לכל מקום אליו הולכים. הרושם שנוצר הוא שאם חלילה הם לא יהיו זמינים, לא תהיה משמעות לקיומם, הם יחמיצו דבר מה גדול, והתוצאה כמובן בלתי הפיכה וגורלית.
דיי משעשע אותי לראות את פרצופם של המופתעים מכך שהסלולרי לא מנהל את חיי, והוא מצוי בדרך כלל במצב שקט, הרחק ממני. התגובות נעות בין שני קצוות, יש את אלו שלא יכולים לעלות על דעתם התנהלות שכזו, ויש את המהללים בדברי שבח ו-'כל הכבוד' (במידת מוגזמת לטעמי, אפשר לחשוב מה אני עושה). חלקם אף אומרים שלו רק יכלו – גם הם היו נוהגים כך.
רק אסייג ואומר שאני מודעת לכך שישנם עיסוקים רבים המחייבים זמינות ונגישות במרבית הזמן, אבל גם שם רצוי לדעתי לקבוע גבולות, או להיות בעל אופי מאוד מסוים כדי לשאת זאת.
בכל הקשור לזמינות, בשל העובדה שרכשתי את המכשיר לתועלתי, הכלל הוא פשוט- הסלולרי נועד לשרת אותי ולא את האחרים, ולכן רק כשאני יכולה, נוח לי ויש לי זמן –אני זמינה. כשאיני פנויה, ישנו תא קולי. נכון שבחירה בדרך זו אינה כדאית מבחינה כלכלית, אך למען השקט הנפשי, היא משתלמת, ועוד איך. בעניין דחוף, לקרובים אליי ישנן דרכים נוספות להשיג אותי.
אנשים שזה עתה הכרתי בטוחים בתחילה, שאני מסננת או מעלים השערות הזויות על שאירע לי. בעבר אפילו לא הרגשתי צורך להשיב מיד עם קבלת אס.אמ.אסים ובדיקת השיחות שלא נענו. האמת, גם היום לא, אבל זה תלוי במידת הדחיפות והקרבה. לעיתים נדירות ביותר, אחזור למספר לא מזוהה, ולרוב לא אמהר לענות למספר חסוי.
מלבד מקרים שלא סובלים דיחוי, אני חושבת שכך יש לנהוג. אני מעדיפה שיחזרו אליי מאוחר יותר, מאשר שיחזרו במיידי רק לשם החזרה, מבלי להעניק תשומת לב מלאה. כשאני חוזרת לאנשים, אני כאן, בשיחה ולא במקום אחר.
אני יכולה לבחור שלא להחזיק במכשיר, אך כנראה שבסופו של דבר גם אני קונפורמיסטית, שקשה לה אתו אבל לא יכולה להסתדר בלעדיו. רק שאני לא מרגישה בצורך לעמוד בציפיות החברה כלפיי בכל הקשור להתנהלות עם הסלולרי. לי יש כללים משלי.
אולי כי בגיל מוקדם, למדתי את הלקח החשוב ביותר, העולם יוכל להסתדר איתי ובלעדי, לכן אין לי ממה לחשוש שאני מפספסת הזדמנות כלשהי, או את ההצעה של הלייף. הקיום שלי לא תלוי במידת הזמינות שלי. אני זוכרת כשהייתי בכיתה ג' וסבא שלי ניפטר, הבטתי מהחלון, וראיתי את כל החברים שלי ומחנכת הכיתה צועדים לבית הספר, אנשים הלכו לעבודה, אחרים יצאו לקניות, נסעו למקומות, חלפו על פניי, והאמת הוטחה בפרצופי, רק אני ידעתי שסבא שלי נפטר ומשום מה העולם כמנהגו נוהג, לא הבנתי למה הוא לא עוצר? סבא של איננו עוד. ואיך בחוץ הכל רגוע, ואף אחד לא הרגיש בהר הגעש המבעבע אצלי בלב.

הזמן הוא מצרך כה יקר שנגזל בקלות עבור דברים שוליים, ורואים את זה היטב, כשהורים, במקום לבלות זמן איכות עם ילדיהם, בני זוגם או חבריהם עסוקים עם החזרה מהעבודה בלענות לכל שיחה נכנסת ובין היתר גם לשיחות שקשורות בעיסוקם. וההפך, כשהם בעבודה הם עסוקים בהשבת שיחות לילדיהם.
בכל הקשור לנימוסים והליכות, נדמה לי שרבים השאירו אותם מאחור, הדבר הבולט הוא כמובן, בשיחות שמתנהלות בטון גבוה בכל מקום ציבורי: רכבת, אוטובוס, מעלית, סופר. כאילו רק המשוחח והאדם מעברו השני של הקו מצויים כעת בעולם, הכל סובב סביבם, וכולם צריכים עכשיו להאזין להם. או במקרה אחר, בו שולחים הודעות כתובות בסרטים ובהצגות, כשהאולם חשוך והצג מואר ומסנוור את הסובבים.
מרצה שלי לשעבר הסב את תשומת ליבנו שהיום תמיד כשמתקשרים השאלה הראשונה ששואלים: "איפה אתה?". לדעתי, השאלה נובעת מתוך נימוס, כדי לברר היכן האדם נימצא ואם ניתן לגזול מזמנו, אבל השאלה הזו קצת פולשנית. לפני שאני פותחת בכלל בשיחה, אני תמיד מרגישה את הצורך לשאול, אם הם יכולים לשוחח עכשיו. אותו מרצה לא הבין מדוע סטודנטים שואלים אם הם יכולים להפריע לו. לי זו נראית שאלה חשובה, שהרי ברגע זה אדם יכול להיות במוקמות שונים ומצבים שונים. התנהלות לא פחות נוראה אם לא יותר, היא כשאנשים באמצע שיחה פנים אל פנים, עונים לצלצולים, ובמקום לומר שהם יחזרו אליהם מאוחר יותר, פוצחים בשיחה ארוכה.
אני רואה פעמיים רבות בשימוש בסלולרי, סוג של בריחה וחוסר התמודדות. שימו לב כשאתם נמצאים במפגש חברתי, והאדם שמתקשה להשתלב, יתעסק בשיחות יוצאת או בשליחת הודעות, מעיין הרגשה של 'אני לא לבד, רק איתם אני לא מצליח להסתדר'. לפעמיים זה יכול להוות מפלט מוצלח כשמשעמם ואין עניין בשיחה, או ההפך כשמדובר בהתחמקות משיחה עם אדם או משאלות מסוימות ובוחרים להיעזר בהודעות כתובות, שהרי האחר וודאי לא יתקשר כעת לברר את תוכן ההודעה ויצטרך לקבלה כפשוטה. אך השאלה היא האם בכל פעם כשרוצים לחמוק מסיטואציה לא נוחה פונים אליו?
תמיד מזכירים את הבריחה מדייט לא מוצלח על ידי הצלצול הגואל של 'השיחה המושיעה' בידי החבר שהתבקש לצלצל. לא יודעת אם זה אכן מתרחש, אני חושבת שזה יותר עניין של א.א.א (אישה אחת אמרה), שהרי זה מגוחך. אבל מי בכלל עונה לשיחה באמצע דייט ראשון? זה אף פעם לא קרה לי, אבל, הריטואל חוזר על עצמו. תמיד יש את הבחורים הג'נטלמניים האלו שיאמרו בהתחלה, שהם לא יענו לשיחות, אלא אם כן זו שיחה מהעבודה, ואז בסופו של דבר הם לא עונים כלל לאף שיחה. אז למה בכלל לומר זאת? נו טוב, לפחות זה מנומס. ברגע שאני מקדישה זמן לאדם מסוים, לא אענה לשיחות ובטח לא אשלח הודעות בין לבין. בתחילת קשר זה לא כזה נורא, יותר עצוב לראות זוגות שיושבים ועסוקים בלשוחח עם כל העולם ואחותו ורק לא ביניהם.
בעיני, כדאי להקדיש את הזמן הפנוי כשאתם בדרכים לעצמכם, ליהנות מהשקט, מהנוף, לכתוב, לקרוא, ובמפגשים חברתיים, להקדיש את הזמן להכרות עם אנשים חדשים ולא לפנות לחברים הוותיקים שנשאתם עמכם בסלולרי.