לשם איש לא יתקרב

כמעט לכל אדם יש מקום בלב עם שלט גדול בכניסה המורה: "שטח פרטי -הכניסה אסורה". למי יותר ולמי פחות, כמו תיבת פנדורה שבמרבית המקרים לא מכילה דבר מה גדול, סתם שד קטן ומפוחד שדאגנו להאכיל בהרבה אוויר. אבל זה שם כי הכחשנו, העלמנו, שכחנו עם השנים, וגם בנינו סביבו חומות עם שכבות מלט ובטון, סורג ובריח ועוד כמה שלשלאות ברזל, ליתר בטחון.
על מה הוא מגן ועומד על המשמר לילות כימים? בדיוק על הדבר הטהור, הנקי, הרך והעדין של ליבנו, בדיוק על החלק שחף מטביעות כלשהן. אף אחד לא נגע, אף אחד לא מכיר.
מדומה לפצוע סגור למראית עין שלעולם לא יגליד. למה לפתוח ולשתף? הרי הוא יכול להכאיב כבעבר, ואף בעוצמות חזקות יותר אם לא יקבלו אותו נכון, אם לא יבינו שבעצם ריק שם לבד זיכרונות.
לפעמים, אני תוהה, האם בכלל אפשר לחשוף אותו לאחר, האם האחר יכול להכילו נוסף לפינה הפרטית שלו, לקבלו כמו שהוא בלי לפחד, בלי להיבהל? האם אפשר לאהוב אותו? ומה קורה ששני מקומות סגורים נפגשים? האם הם מרגישים בנוח אחד עם השני? והאם בכלל אפשר לומר שאנו מכירים מישהו באמת אם אנו לא מכירים את החלק הזה בו?
אולי ככה צריך לקבל זאת. יש דברים שלא נדע על האחר. וודאי, יש כאלה שלא יודעים זאת על עצמם.
ואולי, הרי אם פותחים את התיבה בפעם השניה היא אמורה להביא תקווה, לא?

פוסט זה פורסם בקטגוריה תהיות ותובנות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על לשם איש לא יתקרב

  1. יוחאי הגיב:

    אני מקבל שאני לא יודע הכל על האחר. זה בסדר. הוא לא צריך לספר, ואני לא חייב לדעת. מעט מסתורין לא מזיק…

  2. לימור הגיב:

    מסתורין לא מזיק, אך חוסר שיתוף של מאורעות מסויימים לפעמים דווקא כן.

  3. מצד אחד הידיעה יכולה להרוס הכל ולצור מצב בלתי הפיך של נתק ומצד שני, אי הידיעה יכולה לצור מתח תמידי, חשש, פראנויות וחוסר אמון. כל מקרה לגופו… צריך לדעת מול מי אנו עומדים.

    אני חייב לציין שאני חייב דחוף לחזור לכתוב בבלוג האישי שלי, יש לי המון להוציא ושכחתי כמה תקופות רעות מהוות השראה לכתיבה. אז לימור, תודה על הדחיפונת בדרך לשם…

  4. לימורצ הגיב:

    מסכימה עם דבריך, בעיקר "צריך לדעת מול מי אנו עומדים"
    בבקשה, אם זה עזר, אני ממתינה 🙂

  5. יופי הגיב:

    יש עוד היבט של הדבר הזה: הנטייה של אנשים (לרוב של נשים) לרצות להגיד הכל על ההתחלה, לחשוף את כל הפינות האפילות, הכשלונות, הקטעים המביכים, הפאקים, מראש, כדי שבן הזוג ידע למה הוא נכנס. אני לא מצדיקה פה החזקה והעלמה של שקרים אפלים, אבל צריך גם להיכנס לפרופורציה, ולתת לדברים שעכשיו להיות ולקרות כפי שהם. יש משהו בביוגרפיות המסופרות בקפדנות ובהידוק שמחזיר אותנו לאיזו גירסה של עצמנו שהיא אולי כבר לא כל כך רלוונטית. לא?

  6. לימור הגיב:

    אני בן אדם מאוד מופנם, שמתחבר בקלות, אבל לוקח לי הרבה זמן עד שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך על אנשים. לגבי מה שכתבת זה גם יכול להיות לא נוח ומעיק לצד השני, הכרתי אנשים שבפגישה הראשונה גוללו את כל קורות חייהם לפרטים, בדרך כלל מדובר באנשים שרוצים לפרוק את מה שעל ליבם, וקצת מפגינים חוסר ביטחון עם הרצון לשים את הכל על השולחן כאן ומיד, אם ייפגעו זה יקרה בו ברגע. אבל הם לא מבינים שהם משיגים את התוצאה ההפוכה- ואולי קודם כל עליהם לקבל את העבר שלהם ולהיות שלמים איתו ואז לא יהיה להם הצורך לחשוף אותו מיידית.
    מצד שני העבר שלנו, וכל הגירסאות הקודמות שלנו, זה מה שהפך אותנו לאנשים שאנו היום, ואנשים בוגרים מבינים שמדובר בגירסה של עצמנו שלא רלוונטית, אבל חלק מאיתנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s