אני נוסעת וברל'ה ענק וצבעוני לילדים נגלה לעיניי. חיוך רחב נמתח על פניי, רוצה לעצור, לרוץ ואולי גם לטפס. נזכרת איך פעם כשהייתי קטנה והייתי מטיילת עם הוריי, מגרשי משחקים היו האוצר הכי גדול שילד יכול לבקש. הייתי מסמנת לאחי הקטן ממני בשנה לרוץ מיד ('מי מגיע ראשון', תחרותית שכמותי) ולנסות כל חלק בו.
היכולת להביט מתוך עיניי הילד, לא חולפת גם כשבשנים האחרונות אני מכותבת כ'גברת'. עדיין נפעמת מפרח קטן או צמח מוזר, עדיין נרגשת ליד תלולית נמלים או שלולית עם ראשנים, מביטה בהשתאות על בועות סבון שמרחפות באוויר, ובשקיקה על מוכר שערות סבתא מתוקות, ומגלה התלהבות מהכנת ברכות ויצירות אומנות מקופסאות משומשות ומעיתונים ישנים. לפעמים רואה את מה שהאחר לעולם לא יבין. לפעמים חושבת, איזה מזל יש להורים, לקבל הזדמנות לחוות הכל מחדש ולומר 'זה בשביל הילד (שבי?)'
אני עוצרת ונכנסת לעוד הרצאה.
רחוב צדדי: לימור צריקר 
אצל רבים מהאנשים היכולת הזאת חולפת גם חולפת. הפסד שלהם!
צריך רק לדעת להעריך את זה שעדיין את יכולה. כיף 🙂
היתרונות גוברים על החסרונות, אז אני מעריכה.
יש כאלה שמתאמנים כדי לנסות ולהציץ דרך עיינים אלו, אצלי כרגע זה טבעי.
אני כבר איבדתי את הילד שבי, אבל אני יכול מדי פעם לעצור ולהנות מכלב מתנשף, שקיעה יפה, איש מהורהר או חתול אכזר.
אני גם חושב שזו בוודאי אחת ההנאות הכי גדולות של הורים.
יוחאי,
אני מקווה שחתול אכזר זה בשביל החרוז 🙂
אגב, יש לי תחושה שביום שלישי, הוא קצת קפץ לבקר.
שלום,
אכן. יש לגטמציה לרוח שטות ולשובבות שלהם. בינתיים, נהנים מהאחיינים.
מישהו טען פעם שהילדים של היום הם אלה שיעצבו את המחר בדמותם. אם הולכים לפי קו המחשבה הזה, אז אנחנו, הילדים של אתמול צריכים לעצב את היום של היום בדמותינו.
אני תוהה מדוע אנחנו ממשיכים לחיות לפי התבניות של "חיי המבוגרים" שלמדנו בהיותינו ילדים קטנים ולא משנים את העולם ומתאימים אותו אל עצמנו? הרי עכשיו אנחנו המבוגרים ואנחנו נחליט מה זה אומר להיות כאלה! 🙂
באותו העניין – קומיקס גיקי במקצת בנושא של XKCD.
בתגובה הקודמת נפלה טעות בקישור (שכחתי אות אחת). הנה הקישור המתוקן אל הקומיקס הנ"ל.
אולי כי התבניות חזקות מאיתנו, אתה יודע תהליך סוציאליזציה וכו'…
למרות זאת, אני מאמינה שאדם יכול לבחור איך לראות את החיים ואיך לחיות אותם בתוך כל זה.
אני חושב שאני יודע מדוע בעברית למלה "פילוסופיה" ולמילה "התפלספות" יש שורש זהה. המרחק שבין מחשבה פילוסופית לבין ההתפלספות הוא קצר עד לא קיים ברוב המקרים.
מבלי להצליח בניסיון הכושל לברוח מכלל התפלספות בנושא, הייתי רוצה להמשיך את קו המחשבה שלי, ולהגיב על התגובה שלך – מדוע אנו חושבים כי התבניות הללו חזקות מאיתנו? האם זה נובע מן העובדה שהתבניות אף הן נקבעו בידי המבוגרים של היום ושל אתמול ואנחנו פשוט נולדנו אל תוך צורת המחשבה הזאת ואימצנו את התבניות כמשהו שאין עליו עוררין?
ללא ספק כל אדם יכול לבחור איך הוא רואה את עצמו כמבוגר ומה משמעות המושג הזה עבורו. עם זאת, אני יכול להחליט שאני יכול לעוף, כי זה מה שאומר שאני מבוגר. עכשיו נניח שגם את וגם כל שאר קוראי הבלוג שלך מסכימים איתי שאני יכול לעוף. זה עדיין לא אומר שאני באמת יכול לעוף, כי למשל כוח המשיכה לא מסכים איתי.
זה לא מספיק לשבור את התבניות עבור עצמך, כל עוד את לא מצליחה לשכנע את כל מי שסובב אותך בכך שדרכך היא נכונה, גם אם רק עבורך ולא תתאים לכל השאר.
למה אני צריכה לשכנע את הסובבים אותי שדרכי היא הנכונה? ומי אני לקבוע זאת? אני לא מרגישה צורך לשכנע מישהו באיך שלי מתאים ונוח לחיות.
אנו חיים בתוך תבניות מושרשות היטב, אך ניתן למצוא את המקום שטוב ונוח לנו בהן, גם אם לפעמים זה לשבור באומץ את חלקן.
אני אביא דוגמה, הרי נורא קל לברוח מהכל ולהיות אדם מואר ולמדוט על איזה ראש הר, בוא תנסה להביא חיים של מודעות כשאתה צריך להתפרנס- מה לעשות עם הארה לא הולכים למכולת, ללמוד, לגדל ילדים וכו'. מנסים למצוא את האיזון בחיים, ולשלב את זה בתוך התבניות האלו.
יש מנהיגים בנפשם שמנסים לסחוף רבים, ויש שמנסים, ראשית, למצוא את המקום שלהם.
בעקרון נדמה לי שכולם יסכימו איתך
ברור שאינך צריכה לשכנע את הסובבים אותך שדרכך היא הנכונה
אבל בפועל, אני מניח, זה תלוי במידת התלות שלך בסובבים אותך
הייתה תקופה דיי ארוכה שאמרתי לעצמי ולאחרים 'לא אכפת לי מהאחרים חושבים עלי, מי שלאמ בין אותי זו בעיה שלו ולא שלי' אבל בפועל אחרי כמה זמן שהתמדתי בגישה זו מצאתי את עצמי דיי בודד והבנתי שאני חייב למצוא דרך לגשר בין ה'אני' האסלוטי לבין זה שגם החברה סביבה מכונה יכולה ורצה לעכל
לכן לדעתי אם להתיחס לדיון שממנו התחילההשאלה הזו כל התהליכים של שינוי תבנויות לרוב הם איטיים ונבנים לאט לאט מדור לדור ורק לעיתים יש קפיצות חדות של אנשים עם מספיק כריזמה לשנות באופן קיצוני את הסובב אותם
כך או כך, מאוד מזדהה עם דבריך בפוסט, אל תאבדי את הילד הזה שבך, זה מה ששומר אותך (ואת כולנו), הרבה יותר אנושיים, על כל הקונטציות החיוביות המתקשרות למילה זו
למה את צריכה לשכנע אחרים שדרכך היא הנכונה? את לא. אבל את צריכה לגרום לאחרים לקבל את העובדה שגם דרכך היא נכונה, גם אם מדובר במשהו שהוא לא הכי מקובל (שלא לדבר על משהו שאינו מקובל כלל).
הדוגמא שלך בעייתית במקצת, שכן גם היא נופלת למסלול מקובל כנגד מסלול לא מקובל. זה מקובל שצריך להתפרנס, וללמוד, ולגדל ילדים. אבל מה קורה אם מישהו מחליט שלמדוט (תודה לך! למדתי מילה חדשה, ולא, אני לא ציני פה, על אמת) זהו שביל האבנים הצהובות שלו, אז הוא עושה רק את זה, ואולי גם מת ברעב תוך כדי ולא מעמיד צאצאים. אבל הוא בחר בדרך שנראתה לו נכונה, על אף שאין היא כזאת בעיני שאר החברה הסובבת אותו (גם בעינייך, וגם בעיני). מכאן ועד ללהגדיר שדרכו לא נכונה עובר שביל קיצור ממש לא ארוך.
כפי שיש מנהיגים שמצליחים לסחוף רבים (ואותם מנהיגים, קרוב לוודאי, סחפו תחילה את עצמם ומצאו את המקום שלהם והשלימו איתו), יש גם מנהיגים שלא מצליחים, כי החשיבה שלנו מקובעת לסחף שנוצר במהלך מאות שנים של מנהיגים שחשבו בצורה הפוכה.
דורון,
אני מסכימה עם דברייך, הבחירה איך לחיות ולראות את החיים היא לא נעשיית במנותק מהסביבה- צריך למצוא את האיזון- לעיתיים לשבור תבניות ולעיתים להתפשר.
בוריס,
הדוגמה אולי בעייתית, אבל לא התכוונתי שזו בחירה לא נכונה. אני לא אקבע בשביל האחר מה נכון בשבילו ומה לא.אלא, שצריך למצוא את האיזון בין מה שנראה לך נכון וטוב בתוך התבניות שלרוב כל כך נוקשות, יציבות ומקובעות.