צומת דרכים (או: הכל בגלל כוס מים)

כך ארע בחלום (אולי בהשפעת החלומות של אתון עיוורת או מכוסות היין ששתיתי אתמול):

אחרי מסע, אני מתגנבת למעין בר ריק והרוס עם מספר אנשים כשבתוכי הידיעה שאני לא צריכה להיכנס לשם, אבל הם אומרים שזה בסדר. בבת אחת, המקום מתמלא באנשים הלבושים בפשטות. אני צמאה, ורוצה מים. אני מבחינה בבקבוק מים לצדי, אבל מבינה שאלו בעצם מלוכלכים, ועדיף לא לשתות מהם. בהמשך, אחרים נדחפו במקומי, ביקשו משקאות, והתעלמו ממני. אני מסבירה להם שאני הייתי כאן לפני, ואז מוזגים לי משקה. אני מגלה שזה בעצם מיץ מנגו. 'מי בכלל רוצה מיץ?' אני שואלת ולא מבינה איך זה קרה. אני מתעקשת ומצביעה לברמנית על בקבוקי המים שניצבים מטה, כשבראשי חולפת המחשבה, שאולי גם אלה לא ראויים לשתייה. הברמנית (שעושה טובה) מרימה את הבקבוק, וכשהיא מוזגת אני מופתעת לגלות שקיק תה אצלי בכוס. לרגע אפילו חשבתי להשליך אותו ולשמור על המים. מאוכזבת, אני מביטה מסביב ולא מבינה איך אנשים שותים משקאות כאילו הכל בסדר. אני לא מוכנה לשתות דבר, ועוזבת את המקום, עדיין צמאה
                                             
לפעמים אני משתעשעת בניסיונות לפענח את החלומות שלי. בחלום הזה ראיתי כיצד תכונות האופי שלי באות לידי ביטוי, יחד עם צומת הדרכים שאני מצויה בו כרגע. אני יכולה לפרש אותו מכיוונים כה רבים: לימודים, עבודה, זוגיות, עבודה פנימית ועוד.
לאורך החלום לא הבנתי איך קיבלתי את מה שלא ביקשתי? או שמא איך לא קיבלתי את מה שביקשתי?
הרי לעיתים (למי קרובות ולמי רחוקות) החיים הם לא כבקשתנו. דברים מתרחשים ולא תמיד אנו מודעים למשמעות ולמטרה שלהם. למרות שסירבנו תחילה לטעום ממיץ המנגו, התה, ואפילו מהמים המלוכלכים, אנו עשויים לגלות שזה היה לטובה. אולי כי אנו בני אדם אופטימיים שאוהבים להביט על ש"זכינו", ואולי כי אנו לא אוהבים להודות ש"הפסדנו". האמת בעצם, שאם לא ניסינו את הדרך האחרת, לעולם לא נדע מי יותר לטובה.
הפנמתי, עד כמה שאפשר, שהחיים הם לא מסע ישר. הם נורא אוהבים להתפתל, שחלילה לא נשתעמם יותר מדי, ולפעמיים מלווים בעליות ובירידות קצת חדות. אני גם מוכנה ומזומנה להתמודד עם הצמתים האלה, עם עומס תנועה או בלעדיו, עם נתיבים רבים או פחות.
העצירות חשובות לי. בעבר זה היה בגלל הפחד, שלא אתן ל"חיים" לחמוק ממני מבלי שארגיש, כי לא האמנתי ועדיין לא מאמינה שיש להצטער על שהיה, ובטח לא בבולשיט של "מה תאמר על מי שאתה היום בעוד 20 שנה?". זה לא נכון לשפוט בדיעבד את הבחירות שהכי נכונות לנו בהווה, וגם אין צורך לקדש את הנעורים, על חשבון חיים פלוס עשרים או שלושים שנה.
היום העצירות האלה נעשות כדי להתבונן באומץ ולא מתוך פחד בארעיות הזו של החיים. אולי אני צריכה לבקש אחרת? אולי אני צריכה להבהיר לעצמי כמה דברים לפני שאני בכלל מבקשת? אולי כדאי היה להסתפק לרגע זה במיץ לרוויה? אולי כמו שנהגתי עדיף להמשיך ולהיאבק על המים הצלולים בעודי צמאה? ואולי טוב שיצאתי משם כדי למצוא אותם במקום אחר?
לפעמים האומץ יכול להיעלם כשאני מבררת מה טוב ונכון לי עכשיו. ארצה או לא, יש דברים שלא סובלים דיחוי. אבל הוא חוזר כשמשנים סדרי עדיפויות, כשפועלים בשלווה וברוגע לקידומן עד לצומת הבא.

בסך הכל רציתי מים… ואולי זה בגלל "בסך הכל"…