נעליים קונות מהר

הטעם שלי השתנה במשך השנים בכל הקשור לנעליים, אבל דבר אחד לא השתנה, ונראה כי לעולם לא ישתנה- אני אוהבת מהן והרבה: גבוהות, שטוחות, צבעוניות, חלקות, עם/בלי אבזמים, סירה, בובה, חתול, ספול, פיפ טואו, גלדיאטור, כלוב, סטילטו, רוקי, פלטפורמות- זה לא ייגמר.
אומנם, נעליים קונה מהר, אבל תמיד ההרגשה שחסר, והנה עוד זוג מושלם (שכאמור זוג כזה קיים רק בנעליים), מבקש בצורה כה יפה 'קחי אותי'.
ילדות (או: להשתחל לנעליים גדולות)
בגיל חמש נהגתי "להשאיל" את נעלי העקב מאמי, יחד עם החולצה שהייתה לי לשמלה והאודם. הייתי עומדת מול הראי, ובוחנת את עצמי בפוזות שונות. לפעמים הוספתי גם כדור גדול כאישה בהריון ועוד שני כדורים קטנים בשביל הציצים.
הרי תמיד זה מתחיל במשחק, אפילו ההורים לא הבחינו בהתמכרות המתפתחת, להפך, הם הביטו בי משועשעים, רק שלא אגדל מהר.
בקושי יכולתי ללכת, ככה זה כשנכנסים לנעליים גדולות, אבל היה כייף להרגיש כגברת קטנה.
התבגרות (או: אין כמו אהבה ראשונה)
בגיל 13 רכשתי את נעלי העקב הראשונות. היו כבר מנהיגות דעה בשיכבה שהובילו את המגמה. כשאני חושבת על זה, מסתבר שגם אצל הבנות התקיימה תחרות אורך- העקבים כמובן.
ההורים כבר לא התלהבו, בלשון המעטה, אבל הייתי מספיק עקשנית כדי לקבל את הזוג הראשון. לאט לאט מעלים סנטימטרים, כמו שמעלים שעות בחזרה הביתה מבילוי.
אני זוכרת היטב את הנעליים שקניתי, נעלי פלטפורה, שאין סיכוי שהיום הייתי נועלת אותן, אבל בכל זאת הן נצורות בליבי. כמו אהבה ראשונה, זוכרים אותן במדויק, היכן נקנו, כיצד נראו, איך הייתה ההרגשה לצעוד בהן לראשונה. צעדתי עליהן כאילו היו לא פחות מג'ימי צ'ו או מנולו בלאניק. אח…החיים עם תוספת גובה.
בפורים האחרון, היה מזעזע לראות את בנות העשרה על עקבים גבוהים (ואעזוב לרגע את הלבוש). הדבר הראשון שחלף במוחי היה למה לגרום נזק ליציבה כל כך מוקדם? כנראה, שקל לי לשכוח.
צבא (או: הזדהות עם פנינה טורנה)
כעבור חמש שנים, בהן רואים את העולם מלמעלה, הדבר שהכי חששתי ממנו עם הגיוס לצה"ל היה שאצטרך לצעוד על נעליים שטוחות. יכולתי להזדהות בקלות עם פנינה טורנה ועם פחדיה מנעליים שטוחות. קצת מצחיק ומוזר לי החששות האלו היום, כי אני הרי בגובה ממוצע.
בהתחלה בחורף, נעלתי נעליים שיוצרות אשליה, והן היו בגובה ארבעה ס"מ ולא שניים, אחר כך הגיעו הסנדלים, ופשוט התאהבתי מחדש, זה היה פתאום כל כך נוח. אני חושבת שבכל השנים, הנעליים הכי נוחות שהיו לי הן הסנדלים השחורים מתקופת הצבא. כך בעצם חזרתי לנעול את כולן.
אהבה (או:דרוש בחור עם סנדלי שורש)
חברות שלי היו צוחקות עליי בעבר, שהפריט שאני זוכרת ממפגשים עם המין השני הוא זוג הנעליים שהבחור נעל. אני יכולה לא לזכור את השם של הבחור באיזה דייט, אבל תמיד אזכור את הנעליים שלו. ולא, זה לא בגלל 'בדיקת האורך' (אומרים שזה נבדק בכף היד, אבל גם לזה יש סתירות), פשוט אוטומטית עיניי מביטות מטה.
חברה שלי, י' הייתה אומרת לי שוב ושוב, 'אם את רוצה בחור שאוהב לטייל -חפשי את הבחור עם סנדלי שורש' (בניגוד לחבריי שהקשר ביניהם לבין הטבע מקרי בהחלט). אבל דווקא עד שמאתרים זן נדיר זה, הם לא היו בטעם שלי, ואת מי תפגשו עם סנדלי שורש סתם כך?
מה בסך הכל ביקשתי? לא נסיך עם נעל זכוכית, כולה סנדל שורש!
בריאות (או: הפטיש של האורטופד)
'אלו כפות רגליים יפות יש לך, ממי ירשת אותן?', אמר לי האורטופד בביקורי האחרון, ואני רציתי לענות בחזרה: 'אורטופד עם פטיש לכפות רגליים, אחלה מקצוע בחרת לך בן אדם', אבל הוא מיד שוחח איתי על מדרסים. נעילת עקבים ועוד שלל נזקים אחרים מצריכים אותי ללכת איתם כבר שנים. הייתה לו גם ביקורת על הנעליים שלי, אבל מה אני אשמה שמרבית הנעליים האורוטופדיות כל כך מכוערות?
אמונות טפלות (או: אל תקנו נעליים לבני הזוג)
כשהייתי קטנה היה נהוג לדרוך על מי שהיה מגיע עם נעליים חדשות לבית הספר ולומר 'תתחדש', אם הוא לא אמר לפני. איך הילדים היו מתבאסים שעל הנעל החדשה היה סימן של סוליית הנעל הישנה של החבר. האמונה שבאה אחר כך הייתה שאסור לקנות לבני זוג נעליים, כי אז עתידים להיפרד, קרי- 'נתת לו נעליים כדי ללכת ממך'. בכלל יש המון אומנות טפלות בנוגע אליהן, אפרופו כל זריקות הנעליים האחרונות על מנהיגים.
דכאון (או:שופינג נעליים מנצח)
שופינג נעלים לוקח את כולם בהליכה. הוא מתאים לכולן, לא משנה מהן מידות גופך לאורך ולרוחב, לא משנה אם את עכשיו מנופחת מהמחזור או סתם מצוברחת. אני אומרת כשטוב לך – לכי לקנות בגדים, כשרע- לכי על נעליים!
טוב נו, אם חייבים, גם כשטוב- לכי על נעליים!