לשים שקית על הראש

"לשים איזה משהו על הראש…
או אולי פשוט לקשור
שקית פלסטיק
פשוט לקשור שקית על הראש"
(אהבה חדשה– מילים:אסף אמדורסקי)

ש' פותחת את המתנה ושולפת את הפיג'מה שקנינו לה אני וד' ליום ההולדת, "יופי", היא אומרת מחויכת, "עכשיו אני אצא עם זה לסופר מול חמותי שתשתגע רק מהמחשבה". מיד אני מצדדת בחמותה, "אני דואגת להתלבש היטב. צורם לראות אנשים שמסתובבים עם טרנינגים מזעזעים בלווי נעלי בית גדולות בצורות חיות", ש' מסתכלת עליי, "לי יש כאלה נעליים ולא איכפת לי איך אני נראית בדרך לסופר. את צריכה להפסיק עם הפרפקציוניזם שלך", היא מטיחה לעברי, וד' הפסיכולוגית שבחבורה (לפחות בתואר הראשון) שואלת, "אם תצאי לבושה כך מה יקרה?", ומספרת על מכרה שבהמלצת פסיכולוג, הלכה עם שקית על הראש ברחוב, ברכבת, בחנויות- כולם הסתכלו עליה ככה וזה עשה לה טוב.

"יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש"
(מחכה– מילים:ריטה)

של מי החיים האלה? שאלתי לא פעם. רודפת שלמות, מחושבת, בשליטה. הרי זה אף פעם לא מספיק. חיים שמונעים מפחדים, מהגדרות חיצוניות, מדדים חברתיים, ציפיות לא יכולים להיות באמת החיים שלי או של מישהו אחר. אלה בכלל לא חיים- זו דעיכה איטית.
יום אחד זה פשוט קורה. מוצאים את נקודת האיזון, בלי לוותר על הצמיחה, השאיפות, הרצונות. ההתקדמות והשינויים נעשים מתוך השלמה, שלווה, שקט ואומץ ללכת בדרך בה אני מאמינה. כן- גם אם לפעמים היא מופרת, הרי צריך קצת אתגרים בחיים. לא משעמם אף פעם. אני מופתעת תמיד כמה רבדים שלא הכרתי אני מגלה כקיימים בתוכי.

"יש מישהו שסולח על כל הטעויות
מישהו כזה ששולח עוד הזדמנויות
שרואה שלא התכוונו ככה לקלקל
שאוהב את מי שעונה ויותר את זה ששואל"
(יש מישהו שסולח– מילים:ירדן בר כוכבא)

קיבלתי החלטות שגויות בסדרי עדיפויות שלי, שלמתי מחירים שלא הייתי בוחרת לשלם היום, אבל דווקא דרכם למדתי בדרך הקשה מה אני רוצה וכמה חשוב להיות נאמנה לעצמי, וגם שכדאי לבחון שזה באמת כך ולא רק נדמה (אולי באמת מזדקנים בגיל 27?). היום בצ'יק ליסט שלי יש את אותם דברים שנחשבו 'פחות חשובים' או 'יום אחד אעשה/ אתמודד עם זה', בהם זניחים ורבי משמעות. כנראה שיש מי ששולח עוד הרבה הזדמנויות טובות.

יש כאן הכל אבל אין אותך
עוד ניפגש
ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב"
(עוד ניפגש– מילים:אריק איינשטיין)

אז של מי החיים האלה? החיים האלה שלי, יש כאן הכל ואני אומרת תודה שהם שלי- על הבריאות הנפשית והפיזית, על הכישורים והיתרונות וגם על חוסר כישורים וחסרונות שמוסיפים עניין ואתגר, על המשפחה והחברים. טוב נו, אבל אין אותך, או שלפעמים, לתקופות יש, אבל עדיין לא אהבה וזוגיות שאני משתוקקת אליהן. עוד ניפגש?

אתמול בדרך חזרה הביתה נזכרתי בסיפור על השקית, ותיארתי לעצמי איך אנשים היו מגיבים אליי, חייכתי כל הדרך רק מהמחשבה שיש לי אחת כזו עכשיו על הראש, וגם הרחקתי לכת בדמיוני לשקיות בשלל צורות וצבעים. אנשים הביטו לעברי, חיוכו בחזרה וברכו לשלום- כבר התחלתי לחשוד שהדמיון שלי קורם ניילונים, אבל לא- הרי הכל בראש, נותר רק להתמודד עם טרנינג על הגוף?

גלעד שליט 1000 ימים בשבי