הסיפורים של המשפחה שלנו ייעלמו (או: המשימה לשנה החדשה)

אתם מכירים את זה כשאתם עורכים רשימת משימות ומטרות לתקופה הקרובה ולזו הרחוקה, ועל כל משימה שמתבצעת אתם מותחים קו בסיפוק רב, אך יש את זו שתמיד עוברת לרשימה החדשה עליה אתם שוקדים במרץ מיד עם מחיקת מרבית המטלות. היא נמצאת בראשכם, מדיי פעם מזכירה את אשר הבטחתם, ובכל הכנות אתם מתכוונים לממשה- אך זה לא קורה.
אצלי, אחת מהן היא כתיבת הסיפורים של משפחתי, מעין עבודת שורשים כשברצוני להגיע לכמה שיותר דורות אחורנית ולכמה שיותר סיפורים מעניינים.
האתר "סיפורי סבתא" של נתאי פרץ, שמתעד ומפיק בצורה מקצועית ותענוג לקרוא את הסיפורים בבלוג שלו, גרם לי לתהות- למה המשימה הזו כל הזמן נדחית? התחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות, כשבראשן צועדת השאלה – למה נוצר אצלי הצורך לתעד?
אם היו שואלים אותי: 'אם מי היית הכי רוצה לשבת לשיחה על כוס קפה?' הייתי מיד עונה בלי היסוס עם סביי וסבתותיי ז"ל, ואם אפשר לארוחה שלמה, יש לי שאלות רבות שאי אפשר להספיק על כוס קפה, בלי שהמלצרית תירצה לסלק את ההתנחלות משם.
בתחילת שנות העשרים שלי כשהתחלתי להתבונן בעצמי לעומק, נוצר בי הצורך לדעת על היסטוריה ועל התרבות שמהוות חלק ממה שאני היום. את אותם סיפורים על חייהם? ילדותם? הוריהם? על הוריי שהיו קטנים? העלייה לארץ? על החיים של סבא שלי במנזר בודהיסטי? על הסבתא שנהרגה כשאמי הייתה קטנה? ועוד. תמיד התעוררו בי רגשות קינאה לאלו שהיו להם סבא וסבתא ללכת אליהם מכיוון ששלי נפטרו כשהייתי קטנה, ולא נותרו בי זיכרונות רבים.
לעולם לא יהיו לי את התשובות מהמקורות המהימנים ביותר לסיפור חיי. אני אצטרך לשוחח עם אחיהם ובני דודם שנותרו בחיים, אך ראשית כדי לשרטט מפה כללית עליי להתחיל עם הוריי, כך גם אתעד את סיפוריהם, וגם במקום שהם ישאלו אותי שאלות בנוסח: "מתי את מביאה לנו נכדים", השאלות יופנו אליהם.
אנו רוצים להאמין שהמספרים יישארו איתנו לנצח, ותמיד תהיה לנו ההזדמנות לעשות זאת. אך לצערנו, זה לא כך. אולי אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל הפתרון הטוב ביותר במקרים כאלו הוא פשוט להתחיל. הרי תמיד ניתן לערוך את הכתיבה. בתור התחלה, מעניינים אותי השמות, התקופות, הקשרים וחלקי הסיפורים. בשלב זה, אני לא חושבת לצלם בווידיאו, אחרת אבריח את כל משתפי הפעולה שעוד נותרו. גם אני הייתי בורחת אם היו באים אליי עם מצלמה והיו מבקשים ממני לספר על חיי. אולי בהמשך עם סיפורים ספציפיים יותר. אני גם יודעת שייתכן וזה יהיה רחוק מהאמת כי כל אחד מספר את הסיפור מנקודת מבטו ומזיכרונותיו, אך אם יתמזל מזלי בחלק מהסיפורים אוכל גם להצליב.
אני יכולה להגיע ל-500 בני משפחה קרובים ורחוקים בארץ ומחוצה לה שעם חלקם הקשר נותק, ושאולי למישהו מביניהם יש מה לספר לי? תמונות שהוא מחזיק אצלו? מי יודע.

מאחלת לכם שנה נפלאה ובריאות, הלוואי שגם אתם תוכלו למחוק בסיפוק לפחות משימה אחת שכתובה עוד מהשנה שעברה.