סבל אמיתי?

רציתי לכתוב לשלום תגובה לשאלתו- נוצר פוסט:

החיים מכאיבים. החיים כואבים. החיים הם סבל.
אבל בכל זאת עלינו להמשיך. עלינו להתמיד. אם נעשה זאת, ממילא נגיע לזמנים טובים.
אם נתמיד ונחפש, גם בחשכה, ההדרכה ממילא תגיע.
אם נצא נגד הרשע, יהיה המחיר אשר יהיה, הצדק ודאי ינצח.
אין דבר בחיים שאין בו משום ניסיון. אין דבר בעל ערך שאין לו מחיר. אין דבר גדול שלא דורש סדרת פעולות קטנות. הנעלה גובר על כל מתנגדיו. ניצחון שכזה המושג באמצעות פעולות קטנות הוא אכן הישג עילאי.
קל יותר לוותר. קל יותר לחיות חיים של התמכרות ובלבול. מפתה לחיות כמו כולם, על פי תכתיבי החברה אשר לאהוד ולנכון…

(מתוך: "טאו לכל יום"- דנג מינג דאו)

אנו נוהגים לאחל ליקירנו "רק טוב", ולא יכולים לשאת את המחשבה שהם יחושו סבל, למרות שאנו יודעים שהוא בלתי נמנע, ולא ניתן להגן על אף אחד מפניו. הוא נימצא כאן, חלק ממה שאנו, חלק מההתפתחות שלנו, מהגדילה שלנו, ויותר מכל לדעתי- הוא שגורם לנו אחר כך לחוש בעוצמה יתרה את רגעי האושר, כשאלו מגיעים.
אז מהו סבל אמיתי? האם יש דבר כזה? והאם כשאנו מודעים יותר אנו חשים בו יותר או בצורה אחרת מאחרים? הרי הסבל, כמו כל שאר הרגשות שלנו, קשה למדידה, הערכה או השוואה, ואף אחד לא יכול לקבוע אצל מי הוא "אמיתי" יותר. ואולי בעצם, כל אחד מאתנו חושב שהוא זה ש"זכה" לחוש בו, והשאר לא.
הכאב שבסבל, שמפלח את הלב, מורגש בכל תא מגופינו. בדיוק כמו כל שאר הרגשות, אנו יודעים שהוא יחלוף, אנו יודעים שהוא זמני, אנו יודעים שלא ניתן לעקור אותו. ובכל זאת, בהיגיון ברור, מעדיפים לסבול פחות. אנו רוצים שהוא יחלוף, חושבים שאצל אחרים זה מרגיש אחרת, ובטח לא בעוצמות כמו שלנו.
לפעמים, באותם רגעים בהם אנו חשופים, יותר אנחנו והאמת הפרטית שלנו עולה, אנו כבר לא מעונינים להיות מודעים יותר, לצמוח יותר. כבר לא מעניין אותנו התובנות שעולות ושיסיעו לנו כנראה בהמשך דרכנו. רק שייעלם, רק שלא נרגיש.
רגעים אלו, מזכירים לי את אותם רגעי חסד לדעתי, בהם אנו רואים עצמנו כפי שאנו באמת. הם מופיעים לפתע. אני מאמינה שזה מתרחש יותר בלילה, בין רגעי חלום למציאות, בהם אנו מתעוררים לעצמנו, נזכרים בכל מה ששכחנו ובכל מה שחשוב לנו באמת. נזכרים ששכחנו לומר לאנשים כמה אנחנו אוהבים אותם, כמה הם חשובים לנו וכמה אנו מעריכים אותם. מבינים שלא הקדשנו להם מספיק זמן, שאולי קצת זנחנו אותם, בעת שהיינו מרוכזים בעצמנו. מבינים שנהגו כלפי אחרים קצת בהתנשאות, לא בנחמדות, בחוסר אכפתיות במאבקים מטופשים שמזמן היומיום.
ואולי בעצם שכחנו את עצמנו, את הילד שבתוכנו, את החלומות, את ההבטחות שהבטחנו לעצמנו, את העקרונות לנו, שאולי קצת סטינו מהדרך שלנו, שקצת התרחקנו ממה שאנו אוהבים, ממה שאנו רוצים, ממה שאנו.
באותם רגעים אנו יודעים היטב מה טוב לנו, מה נכון לנו, מה בריא לנו, מה גורם לנו יותר אושר. בדיוק ברגעים אלו, ברגעי הסבל, ואולי היו אלה הדמעות שהסירו את החול מעיינינו…

פוסט זה פורסם בקטגוריה תהיות ותובנות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על סבל אמיתי?

  1. פוEט הגיב:

    מזל שיצא לך מזה פוסט שלם , הוא יצא יפייפה !
    😉 😉

    ( למה אין כאן אייקון-חיוך-רגיל ?? כל החיוכים כאן ממזריים כאלה.. )

  2. liorry הגיב:

    אני אתעצבן קצת ואומר שסבל לא נמדד רק ברגשות. ההפך, סבל אמיתי הוא סבל פיזי-מנטלי, ועכשיו אהיה בוטה: כמו השואה, כדור בגוף, פיצוץ בפיגוע מבלי שמתת.
    ועכשיו שסיימתי להיות בוטה ולא קשור – סבל שאנו מרגישים מכך שבגדו בנו, עזבו אותנו וכאלה הוא אינו סבל אלא חוסר יכולת להסתגל למצב חדש ולהתנתק מהתלות שלנו באדם מסויים שנוצרה במשך השנים. אנשים מסויימים (כמוני לדוגמא) לא לוקחים קשה מקרים שכאלה ולכן תחושת ה"סבל" לא קיימת אלא רק הגאווה שנפגעה ולא מעבר. (ואנא מכם הבאים להגיב, אל תאמרו "אתה לא יודע על מה אתה מדבר" כי אינם יודעים את שעברתי בחיי הקצרים – 23). ואם בכל זאת נתעסק בסבל במונחים של רגשות, אז הסבל הכי גדול הוא חוסר אונים, כשפוגעים במישהו, מישהו עזב, וכו ואינך יכול לעשות שום דבר בנידון ורק הזמן יעשה את שלו.

    ולסיום, אחרי ששפכחתי הכל (ודרך אגב, לימור יקירתי, אין לי מושג מאיפה הגיע האנטי שנוצר בעת קריאת הפוסט כי הוא פוסט רהוט ויפה), שיהיה לכולנו רק טוב, ואם יש רע, תחזיקו מעמד… הכל עובר 🙂

  3. לימור הגיב:

    פוEט,
    ממזריים 🙂 זה בכוונה…
    אם לא היה נוצר פוסט שלם, הייתי כותבת תגובה. תודה רבה!
    ליאורי,
    אכן לא התייחסתי לסבל פיזי, אולי בגלל חוסר ניסיון (וטוב שכך), למרות שאחד הם. סבל פיזי- יוצר סבל נפשי, וההפך, סבל נפשי- בא לידי ביטוי בצורה פיזית.
    זה נכון,שאנו בוחרים כיצד להתמודד/ להתייחס למה שאנו מרגישים, ולא לכולם יש את הכלים הנכונים להתמודד עימם. לדעתי, לא ניתן להתעלם, להתכחש, לקרוא להם בשמות אחרים- פשוט לחוש בהם, להבין שהבחירה להתמודד עם דברים שקרו היא בידנו, ושעוד מעט זה יחלוף לרגש אחר- הרי כל דברים בחיים שואף לאיזון- כמו שכתבת הכל עובר…תודה!

  4. liorry הגיב:

    בכל פעם שאני אומר שאני מסוגל להתעלם מהם (ולא להדחיק) ופשוט להמשיך הלאה אני מקבל את התגובה כמו שאת כתבת. היחידה בינתיים שהכרתי בחיי שמסכימה איתי היא חברה שלי ואין זה מוריד מהרגישות שלנו כבני אדם, ההפך… אני מאפשר לעצמי להתאהב, להפגע, לנסות ולקחת סיכונים הכי שאפשר כי אני יודע שבבוא העת, כשמשהו לא טוב יקרה אני אדע להתמודד גם עם זה. (זה לא שתמיד הייתי כך, אבל מקרים מסויימים משכו אותי לשם ואני רואה בזה כיתרון בלבד).

  5. לימור הגיב:

    ליאור,
    השאלה במה כרוכה ההתעלמות שלך? אתה מכיר בסבל- ויודע להתמודד איתו ולהמשיך הלאה, בלי לצלול לתוכו, או מסרב בכלל להכיר בקיומו ובמה שקרה לך. אם זה החלק הראשון, זה יכול להיות מובן, כל אחד מתמודד אחרת.
    גם אני חשה בו, ואחרי מספר רגעים כבר אוספת את השברים וממשיכה הלאה, כי אני אדם אופטימי שמאמין בטוב, ולא יכולה לשקוע ברע ובדכאון, פשוט לא מסוגלת.

  6. liorry הגיב:

    אז את האדם השלישי שאני מכיר שיכול לקום ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה 🙂

  7. BoR|S הגיב:

    סבל אמיתי הוא כזה שלא מאפשר לי למחוק את הפרצוף העצוב ולעטות את מסכת שמחת החיים התמידית שלי כאשר אני נמצא בין אנשים. הסבל האמיתי הזה הוא מעין צביטה במרפק, שמזכירה לנו כי אנחנו חיים במציאות שלא הכל ורוד ולא הכל טוב בה. הוא כמו האדמה שאנחנו נוחתים עליה בחבטה כאשר נופלים מן השמיים אחרי שחשבנו שהנה נגענו ואנחנו בלתי מנוצחים.

    למרות שלא מקובל לאחל לסבול לאנשים שאנחנו רוצים בטובתם (בעיקר כי הדבר עלול לא להיות מובן, או לא להיות מובן נכונה), פעמים רבות אפשר להתקל באנשים שקצת סבל בחייהם לא היה מזיק להם, כי הוא בסופו של דבר יהיה רק לטובתם האישית.

    זמן הסבל הוא כפי שאני מסיק לעצמי מדברייך, זמן העירנות וההארה על עצמנו ועל מקומנו בעולם הזה, הוא הכרחי לא פחות משמחת החיים והאושר. אני שמח על הרגעים בעברי שיצא לי לסבול, כי הם אלה שתרמו רבות לעיצובי כאדם בעולם הזה. הם אלה שהשפיעו על איך שאני רואה את הדברים ואיך שאני מתנהג עם אנשים ומתמודד עם אירועים.

    אני יכול להמשיך עוד ועוד ולכתוב עוד הרבה הרבה דברים, אבל אני חושב שיש גבול לכמה תווים שאפשר להכניס בתגובות, ונראה לי שזה ממש יפה לכתוב תגובה שהיא יותר ארוכה מן הפוסט אליו אני מגיב. לפיכך אסיים עתה את דבריי, ואסיים אותם בחיוך ולא בסבל 🙂

  8. לימור הגיב:

    הגעת רק לחצי מכמות המילים 🙂 גם אושר מביא עימו הארה, אבל בגוון שונה, בסבל יש משהו יותר טהור ועמוק, לדעתי.
    וכמו שאנו שמחים על רגעי האושר, כך, כמו שכתבת צריך לשמוח על/ או לקבל את רגעי הסבל…

  9. BoR|S הגיב:

    כמובן שבתגובה שלי הכוונה הייתה ל: נראה לי שזה ממש *לא* יפה לכתוב תגובה שהיא יותר ארוכה מן הפוסט אליו אני מגיב.

    אני זוכר שהתחלתי לקרוא בלוג של מישהי שהגעתי אליה באופן רנדומלי בישרא-בלוג – הבחורה חיפשה בבחור המושלם לדבריה תכונה שנראתה לי מוזרה. התכונה הזאת הייתה שהבחור יוכל לגרום לה לבכות. היה לי קשה במקצת להבין את השאיפה הזו, אבל עכשיו אני משוכנע שאני מבין אותה טוב מבעבר.

  10. לימור הגיב:

    אני רק לא יודעת כמה זה אמור להיות תלוי באחר. אבל אני צריכה לקרוא את כל ההתכתבות כדי לנסות להבין את כוונתה.
    חוצמזה, אם זה מה שהיא מחפשת- מצבה טוב 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s