יש דברים שלא נאמרו. דברים שלא ייאמרו עוד לעולם. ואולי מעולם לא היו צריכים להיאמר? כאילו לכל רצף של מילים יש רגע אחד שיועד עבורן. אין למילים הזדמנות שניה. הפעם האחרת- שונה.
מה קורה למילים שנוצרו בנשמתנו, חיות, בועטות, ולא צלחו לפלס דרכן לחלל האוויר? דברים שמתו טרם עת. מסוגרים. מוכחשים. מודחקים. חבויים. האם יישכחו? או שמא לויתור האמירה יש מחיר נשיאה לנצח בלב? הרי מילים מכילות הכל, ונישאתן מלקטת גם את שהרגשנו ולא ניתן לתרגם בסידור אותיות.
למה המילים המוכנות, המשפטים הסדורים בראש, מה שרצינו כל כך לומר נעצרו בדיוק כשחשוב? היה זה הפחד? הרגש ששטה בהיגיון? השריון שמגן ובוגד בנו בו זמנית? האם חשוב לנו יותר להוציאם מתוכנו או רק שהאחר יכיר בקיומם?
משימה שלא הושלמה, ולא תושלם.
תגובות אחרונות
דני על אימאל'ה שערה לבנה! סתם_אחד על אוסף העגילים הבודדים אתרי הכרויות על אז להביא לו את המספר שלך? אתון עיוורת על אוסף העגילים הבודדים אתון עיוורת על אוסף העגילים הבודדים
רחוב צדדי: לימור צריקר 
ולפעמים אני מוצאת את עצמי מודה על אותם משפטים שנותרו חבויים, כשבמחשבה נוספת, מוטב היה שלא ייאמרו.
אני עם איב. לא הכל חייב להאמר.
מצד שני חשוב לא פחות לבטא את עצמנו, במובן של לקחת את המקום שמגיע לנו, לצרכים שלנו.
מצד שלישי, כשיש קונפליקט וקושי ביחסים שחשובים, רצוי לא להדחיק, לא להסתיר. לדבר על איך אנחנו מרגישים בתוך/כלפי הסיטואציה.
בקיצור, מורכב כרגיל וכל מקרה לגופו.
שמת את האצבע על דברים שחשבתי עליהם, אבל לא קראתי להם בשם.
אני מסכימה עם אתון ועם איב, לא הכל צריך להאמר. אבל מוסיפה הסתייגות, הדברים האלה כן צריכים לצאת בצורה כלשהי. אני מניחה שהפריחה של בלוגים ושאר פורמטים דומים מאפשרים לתת דרור לשחרור הדחפים האלה, עם קצת פחות תופעות לוואי מאמירתם בפומבי, בקול רם.
איב,
גם אני, אבל רק בדיעבד. כשנימצאים בתוך המערבולת- המילים גועשות ונאבקות- עד ההחלטה אם לאפשר להן לצאת או להשתיקן לתמיד.
אתון,
אכן מורכב. האם שאנו לוקחים את המקום המגיע לנו – זה מתוך צורך אגואיסטי- להקל על עצמנו ולהעביר את הכדור לצד השני או כי היחסים עם האחר חשובים לנו, ואנו רוצים לשתף במה שאנו מרגישים גם אם אנו יודעים שזה הדבר האחרון שנעשה.
CrazyVet
אי אפשר להחזיק דברים בבטן הרבה זמן, אם לא היה בלוג (וגם כשקיים), הם ייצאו (אולי רק חלק מהדברים) בשיחה עם קרובים או בכתיבה לעצמך.
virtzy,
תודה, כנראה אני חשבתי עליהם יותר מדיי- לכן הם גם קיבלו תרגום במילים…:)
בסוף, הכל נאמר, בדרך זאת או אחרת…
רק שיפלו על האוזניים/ או ייקראו על ידי העיניים הנכונות 🙂
כן… לא הכל יוצא מתי שהוא צריך לצאת ובמקרים כאלה תמיד קיים הפחד לתזמון לא נכון אך הטבע האנושי לא מאפשר את השמירה בבטן לנצח ולבסוף זה יוצא, לטובה או לרעה 🙂
במיוחד למילים הללו, אני מחזיק תמיד פנקס קטן לצד המטה שלי, בתיק שלי, בתא הכפפות במכונית ובכלל בכל מקום שאני יכול לחשוב עליו. המטרה שלי היא לא לשכוח ולא לבזבז שום מילה ושום רעיון ושום מחשבה שאני מקנה לה חשיבות כלשהי עבורי, גם אם לא נאמרה או מצאה דרך ביטוי אחרת.
מישהו קפץ לביקור…
כבר יש אוסף של פנקסים 🙂
רק אל תגידי לי שאינך מרוצה מן הביקור הזה 🙂
בוודאי שכן, תחזור בקרוב 🙂
בכיף, אבל רק אם תעדכני בתדירות גבוהה יותר! 🙂
(וכמובן במקרה שאזכה לביקורים משל עצמי :))
אומרים שאחד הדברים שלעולם לא יהיה אפשר לשנות לאחר שנעשו זו מילה שנאמרה.
אבל זה לא אומר שהמילה הזו היא היחידה שקבועת. צירוף אחר של מילים יכול להוביל לתוצאה אחרת כי לכל אחד מותר לכעוס מידי פעם, גם לחברים הטובים ביותר.
ישנם מילים שנדמה ועדיף והם לעולם לא יצאו. אותם מילים נשארות בנו לאורך הזמן וכמו שתיארת, מנסות לפלס את עצמם החוצה אך זמנם כבר חלף. אני מניח שכתיבה ופריקה שכזו לעיתים מסייעת במקרים שכאילו ולו בקצת.
אבל ככל הנראה אני מניח שהלקח הוא לדעת שלפעמים אותם דברים שחשוב להוציא, בעיקר לכיוון אנשים חשובים, צריכים להאמר לפחות בצורה קצת יותר מעודנת. כי לפעמים השיחה מובילה להבנת דברים אחרים מהצד השני.
בהצלחה שם.
מסכימה עם מה שכתבת, ואם אמשיך את דבריך, לכן מוטב לפעמיים לקחת נשימה עמוקה (כמד דקות- כמה ימים) לפני הוצאת הדברים.
מילים, מילים ואת משמעותן יבוא לו גל ישטוף אותן…
חלקן נשטפות לחוף מבטחנו ומוצאות עיניים מעיינות ואוזן קשבת, אחרות לא שרדו את המסע הארוך ומחכות לחילוץ בלב הים