לפני למעלה משבע שנים, בימים של סיום התיכון שכללו את בחינות הבגרות, ההכנות למופע והנשף, ולצד ההתרגשות לקראת הגיוס הקרב, קראתי את הטור הזה של יאיר לפיד, כשסעיף 10 צד את תשומת לבי:
תקבור את הגונזו. תקח חבר טוב או שניים, תסעו רחוק ותקברו אותו בין שורשיו של עץ עתיק. הגונזו הוא מן בובה משונה שנמצאת בתוך שקית אטומה למים, מצורף אליו מכתב שתכתוב לעצמך. שם תפרט מי אתה, מה אתה רוצה מהחיים, מה אתה מקווה להשיג, איזה איש אתה רוצה להיות. אחרי עשר שנים בדיוק סע לחפור החוצה את הגונזו. אתה תגלה, להפתעתך, שאתה נמצא די קרוב למה שכתבת. אחר כך אתה יכול לקבור אותו מחדש. הגונזו שלי, אגב, שוכב כבר 21 שנה מתחת לעץ זית במושבה העתיקה של ראש פינה
התחושות באותה העת היו שהנה אנו יוצאים אל "החיים האמיתיים" ובחירות הרות גורל לפנינו, ולכן החלטתי לאמץ את הרעיון וניגשתי מיד לכתוב טיוטה ראשונית בין דפי היומן. במכתב סיפרתי בקצרה על עצמי, על החלומות, השאיפות והפחדים שלי. התמקדתי באדם שאני בוחרת להיות ובדברים שחשובים ויקרים לי בחיים שרציתי לזכור בעוד עשר שנים.
בחרתי גם עץ שבין שורשיו תכננתי לקבור את המכתב הזה. עץ שנימצא בקרבת מגוריי, המתנשא לגבוה עם ענפים רבים וארוכים הפרוסים לרוחב ומעניקים צל ומחסה מגוננים ונעימים לעוברים תחתיהם. לעץ גם גזע חזק ורחב עם שורשים שבלטו על פני האדמה. הוא נראה כבחירה נכונה למשימה.
אני זוכרת שמחשבות רבות הציפו את ראשי. אולי העץ ייגדע ובמקומו יקום מבנה מגורים, אולי המכתב יימצא על ידי אדם אחר בזמן שאחיה או שלא, ואולי אני כלל לא אצליח למצוא אותו במעמקי האדמה והשורשים שעתידיים עוד לצמוח. ולהפך, אפילו דמיינתי איך אני שולפת את המכתב בגיל 28, שאז נראה כה רחוק, ושמחה לגלות כמה קרובה אני למה שנכתב.
מעולם לא קברתי את הגונזו. המכתב נותר בין דפי היומן, שומר את סודותיי. אני כבר יודעת איפה הייתי, לא ברור איפה אהיה. המכתב נשמר כהבטחה לעצמי. זכורים לי היטב הדברים שכתבתי. אותם חלומות תמימים, הסתכלות טהורה ונטולת עכבות על החיים והעתיד, והאומץ לומר בדיוק מה אני רוצה ומצפה שיקרה.
העץ, שכל חששותיי היו לשווא לשמחתי, עדין נישא מעל לכל, מזכיר לי בכל פעם שאני חולפת על פניו את ההבטחות שלי לעצמי, ואת הדברים החשובים לי באמת.
בניגוד ללפיד, חלק מהתוכניות שלי השתנו, אבל בעצם, זה אחד הדברים שקיוויתי שיקרו. המהות הבסיסית בכל הדברים שנכתבו, נותרה וממשיכה ללוות אותי.
מעניין אם אי פעם אחליט לקבור את הגונזו. מי יודע אולי בגיל 28, הרי גיל 38 נראה היום כל כך רחוק…
רחוב צדדי: לימור צריקר 
אני זוכר שבזמן שעוד הייתי תלמיד בית ספר, הייתי בדרך חזרה מצו ראשון בב"ש וראיתי את האוניברסיטה והסטודנטים. אמרתי לעצמי יום אחד גם אני אלמד פה, יותר נכון הבטחתי לעצמי שאגיע ללמוד שם. אז היום אני כבר לומד שם, ולגבי השאיפות החדשות שלי, הם כבר פחות קשורות אלי ויותר איך לעשות טוב לאחרים.
אני חושב שההחלטה האמיתית היא לוא דווקא לבצע את פעולת הקבירה עצמה אלא את ההחלטה ויעד שאנו רוצים להגיע אליו.
ומה יקרה אם בגיל 15 נרצה בעתיד מסויים שבגיל 25 נראה שאינו ראלי ושאנו נמצאים בנתיב אחר שהרבה יותר מדבר אלינו?
אני מאמין שלכל אדם יש את הדרך שלו למלא ולעקוב אחר שאיפותיו. כיום אני מאמין שלמעט לקבור את פרטינו האישיים בחול, אפשר דווקא לשמור אותם בצורה יותר מסודרת על דפי אינטרנט מוצפנים למניהם או אפילו סתם בראשונו.
כי אחרי הכל מה שקובע באמת זה מה שאנחנו רוצים מעצמנו לאור השינויים והסתגלות החיים, ולוא דווקא למלא החלטות ישנות מן העבר שלא תמיד הם פרקטיות.
למרות שהרעיון מאוד נחמד לקבור ולגלות ולראות את זה בשלב אחר של החיים כמובן, אבל לא הכרחי.
כך או כך מקווה שיהיה בהצלחה
תבואי יותר.
ובעניין הגונזו, עכשיו כמובן עולה השאלה מה היה קורה אם באמת היית קוברת אותו, וכך המכתב לא היה נשאר במשך העשר שנים האלו להזכיר לך מה רצית ומה הבטחת.
ומה היה קורה אם היית פותחת אותו באמת רק בעוד כמה שנים ומסתכלת אחורה על פער של עשור שלם, ולא רק אל הפעם האחרונה בה מצאת אותו ביומן וקראת אותו
אני לא דוגמא לתגובה, כל מה שתכננתי בחיים השתנה ומשתנה כל רגע.. ולא לטובה בהכרח 🙂
אבל ככה זה החיים… וכמו שאומרים if you can't beat them, join them…
itsik,
מקווה שגם את השאיפות החדשות תצליח להגשים 🙂
סתם_אחד,
לשמור את הדברים מוצפנים 🙂
אני מסכימה, תוכניות משתנות, וכפי שכתבתי גם שלי. וזה בדיוק מה שצייפיתי שיקרה. ואכן זה כייף לזכור איך בעבר ראיינו את החיים ומה רצינו מהם.
goodonion,
אני זוכרת היטב מה שכתבתי, ולא יצא לי לקרוא אותו עדיין שוב. מנסה בכוונה לקרוא אותו במועד הנכון. אבל קראתי דברים אחרים מאותה תקופה, שהם קרובים למה שכתבתי. מה אתה אומר להכין גונזו חדש בלי קיצורי דרך הפעם?
liorry,
אם זה לטובה או לא, תוכל לומר רק בעוד מספר שנים. גם דברים שנראים לך כיום כדבר נורא, מתגלים כעבור מספר שנים, אחרי שהעניינים התגלגלו הלאה, כדברים הכי נפלאים שיכולת לבקש.
אני חושבת שזה נורא כיף לדעת שכתבת משו שרוח הדברים בו (והיא רוח טובה כמובן(: ) עדיין קיימת וזה גם מראה על איזשהי המשכיות מסויימת שהיא מגניבה כזאת
ועכשיו, כשאני נמצאת בתקופה הזאת של לפני צבא, אולי גם אני יעשה לי גונזו אחד (:
תודה!
באמת אולי. לך היום יש את הבלוג שלי בעבר לא היה. את גם כותבת בו דברים אישיים, שזו אפשרות. אבל בכל זאת אם תכיני מכתב כזה, אני מקווה שאת שלך תקברי תחת איזשהו עץ 🙂
מצד אחד את צודקת, מצד שני… יש דברים שכבר קרו ואני יודע בפירוש שהם לא לטובה… אבל למען האמת, אפשר להסתכל על זה בגישה של גם מה שלא לטובה, איכשהו לטובה 🙂
🙂 זה מה שנקרא להסתכל על החיים דרך משקפיים וורודות, או שפשוט להאמין שישנה סיבה טובה למה שקורה. אופטימיות זו לא מילה גסה…
לא גסה אבל מידי פעם קצת לא ריאלית. אני מאמין שמידי פעם צריך לדעת גם להסתכל לחיים בפנים ולהבין שיש משהו לא טוב למרות שהמוח האנושי תמיד ימצא מה טוב בשטויות שכרגע הוא עשה 🙂
אנחנו לא רוצים לצאת בהרגשה שיצאנו פראיירים, ישראלים, לא? 🙂
חח , לאן נעלמת לימור!?!? 🙂
זהו רעיון מאוד חמוד, אבל הוא בעיקר סמלי. מה גם שהמטרות שלנו בחיים עלולות להשתנות פעמים רבות. קביעת יעדי מפתח חשובה, אבל תמיד יש להשאיר מקום לתמרון ושינוי כי מה שהיה נכון עכשיו לא בהכרח יהיה נכון בעתיד.