של מי החיים האלה?

מרצה: "ע"י שימור אנרגיית החיים ניתן לחיות עד 120 שנה אפילו".
פז (סטודנט): "אז איך אוכל לשמר את אנרגיית החיים ולחיות עד 120?"
מרצה: "אתה מעשן?"
פז: "לא".
מרצה: "אוכל ג'אנק?"
פז: "לא".
מרצה: "אלכוהול? סמים? משהו?"
פז: "לא…"
מרצה: "אז בשביל מה אתה רוצה לחיות עד 120?"
 (מכללת סינרגיה ת"א, קורס בטווינה רפואה סינית, 2005. מתוך: ציטוט. קום)

כמה קל לעיתים לשכוח שאנו לא מכונה במרדף המסחרר של החיים. מה קורה לנו? רוצים ללמוד ליותר תארים, לשלוט בכמה שיותר שפות,להשתתף בעוד סדנאות והשתלמויות, להקדיש זמן לתחביבים בשביל הנפש והאתגר, לטייל במקומות שלא ביקרנו וגם לחזור אליהם בשנית, לקרוא ספרים/ לצפות בסרטים/ להאזין לשירים שהמליצו לנו וגם את אלה שבחרנו לבד, לאכול אוכל בריא שבישלנו, אחרת נסתכן בצבעי מאכל, שומן רווי, חומרים משמרים ושלל הפתעות מזיקות, להתאמן בעקביות כחלק משמירה על אורח חיים מאוזן, להיזהר מהשמש ולהגן על עצמנו מפניה אך גם לזכור את יתרונותיה, להשתדל למרוח בעקביות קרם לחות לפנים/ לעיניים/ לגוף, להשתמש בסרום, בפילינג, במסכה ובשאר טיפולים אינסופיים כדי שהקמטים לא יבקרו במצחנו בטרם עת, להחליט על מסלול קרירה, להשקיע בה עד כלות, לעבוד עד מאוחר ובמקביל להיראות תמיד מטופחים בלי שערות מיותרות על גופנו ומבלי לשכוח את התור הקבוע אצל הספר והמניקוריסטית, לערוך את כל הסידורים ולשלם את כל התשלומים בזמן, להיות חברים/ בני זוג/ בני משפחה טובים שנמצאים שם כשצריכים אותם ושזוכרים את האירועים המיוחדים.

אנחנו רוצים להיות יותר טובים, יותר שנונים, יותר מוצלחים, יותר חברותיים, יותר אסרטיביים, יותר סבלניים. לחשוב מהר, להבין מהר, לנתח מהר, לפעול מהר. פוחדים מכישלון, פוחדים מאכזבה, פוחדים מבינוניות, פוחדים לבחור בדרך לא נכונה. רצים אחרי שעון החול, אחרי הזמן שאובד מבלי לשוב, בדרך לכבוש עוד פסגה רק כדי שלא נהנה מהנוף המשתקף ממנה.
במבט מן הצד על הסובבים אותי ועל חיי, אני כבר לא יודעת של מי החיים האלה? וממה נוצר כל הבלבול והטירוף הזה?
אני אוהבת להשוות את התהליך שעובר על בני האדם לחיי הפרפר(לא נכון מבחינה אנטומולוגית). הזחל שניזון בתחילה מכל הבא ליד, בהמשך לומד לבחור לעצמו את העלים המובחרים והטובים ביותר, גדל, מטפח ומעכל את הדברים שלמד וחווה בשלב הגולם, מתאבק עד שמשתחרר מכל מיני כבלים ומחסומים, ולבסוף הופך לפרפר מרהיב שעף גבוה מעל כולם. יש אנשים שמגיעים לשלב הזה בגיל 20, יש בגיל 50, ויש גם את אלה שלעולם לא מגיעים לשלב זה.
אני מוקפת בכל כך הרבה אנשים מוצלחים, מוכשרים, יפים וטובים, שלא ברור להם לאן פניהם מועדות. רובם מבולבלים במרוץ עם נקודת זינוק אך בלי נקודת סיום ברורה, בדרך להיות פרפר מרהיב שעף גבוה מעל כולם.
בימים האחרונים זה כבר הפך לבדיחה שכל שיחה עם מישהו מתחילה בסיפור על זה שהלך לפסיכולוג וההוא שביקר אצל המדיום, המכשף, היועץ תעסוקתי, המטפל זוגי, הנומרולוג, הקואצ'ר.

לי לפעמים נדמה שהפסדתי את השיעור בו מלמדים איך לעשות את כל הדברים האלה, ולהיות טובים בכל בו זמנית, כאילו שישנו סוד שעבר בטלפון שבור, ולא שמעתי היטב את מה שלחשו לי באוזן כמו האחרים, אך זה ממשיך לעבור הלאה.
קל לשכוח שאנחנו לא מכונה, אפילו מכונה קורסת לבסוף. למזלנו, גם אם אנו שוכחים יהיה מי שיזכיר לנו. הגוף, הנפש והרוח נותנים את איתותיהם כשהגזמנו. כמו שקרה לי השבוע, אחרי שהעמסתי עליהם יותר מדי, הם דרשו מנוחה באמצעות חום גבוה, באותה הזדמנות הם גם מזכירים שאנו לוקחים אותם כמובן מאליהם ושוכחים להודות על שהם בריאים, חזקים ועומדים בנטל ובלחץ במרדף שהחיים האלה מזמנים.
לא יודעת כבר מי מנצח בחיים האלה,
רק נדמה שיש הרבה מפסידים,
אולי באמת אין טעם בלחיות עד 120,
אבל במחשבה שניה, יש בהם כל כך הרבה דברים נפלאים…