אימאל'ה, חסר חוליות!

הקיץ בפתח עם מלוויו הנאמנים ביותר- החרקים לסוגיהם השונים. אני כמעט בטוחה, שלכל מי שנרתע או נתקף בחרדה בראותו את חסר החוליות בקרבתו, יש אלפי סיפורי גבורה, זוועה והתמודדות.
מי שמכיר אותי יודע, שאם הלכנו יחד, ולפתע אני צועדת בעברו השני של הכביש, כנראה שהספקתי להבחין בחרק, ולנוס על נפשי. אני מפחדת מהם קטנים וגדולים כאחד.
לדוגמה, ערב אחד, אני וחברותיי, מזית ורויטל ישבנו באיזו מסעדה, ובשולחן לידנו, ישב אדם שעל כתפו נח חרק קטן, ובזכות מזלי הטוב, הוא היה קרוב דווקא אליי. מאותו רגע לא יכולתי לנהוג כמקודם, וחברותיי, החצופות יש לומר, ניסו להסיר דאגה מלבי, ראשי וגופי שכבר פסקו מתפקודם, וטענו כי 'החרק הקטן לא יעזוב את כתפו של האיש'. הצעתי להתחלף במקום, אם הן כה בטוחות בדבריהן. כמובן שאף אחת לא הסכימה. האיש נראה מכובד מדי, ואין זה מן הנימוס להפריע לו באמירה מסוג: 'אדוני, יש לך חרק על הכתף'. ביקשתי מהמלצרית שתיידע אותו או שתחליף לנו מקום. המלצרית ראתה את האיש, והעדיפה לשנות לנו את הנוף.
ולמקרה אחר, הזוי יותר: לפני חמש שנים, אחרי השחרור מצה"ל, חזרתי הבייתה, דקות ספרות לפני ההפיכה המסורתית לדלעת. פשטתי את בגדי, ולפתע, מי שוכב במיטתי ? לא, גבר שזוף עם קוביות וגם לא זהבה, אלא ג'וק עגול- שחור -בינוני. הרמתי אותו בשתי ידיי, הוא היה קשה ולא זז, 'תעלול של אחי הקטן', חשבתי בלבי, וצעקתי לעבר הסלון: 'כן ת' ממש מצחיק, שם לי ג'וק מפלסטיק על המיטה, ומנסה להפחיד אותי'. אני ממתינה. אין קול ואין עונה. כלום. מה עם לשיר, 'עבדתי עלייך- וג'וק בידייך'. מיד זרקתי את השחור העגול- הבינוני- והקשה על הרצפה ומיהרתי לסלון, מבטם של אחי ואחותי, הבהירו לי מיד, שמה שהוחזק לפני רגעים מספר בכפות ידיי- אמיתי הוא!
כמובן שמאותו רגע, סירבתי להיכנס לחדר, עד שמישהו יסלק אותו, ו- הוא התחיל ללכת…איכס! החוצפן הזה- שיחק אותה מת. דומם. והפך אותי לבדיחה!
והנה, כמאמר הקלישאה, הכל בראש, הגועל שאנו חשים שמתבטא בפחד. למרות, ששום דבר לא יעזור, צעקותיי ימשיכו להיות רמות. רק עדיין לא ברור לי מדוע נשים רבות פוחדות/נגעלות יותר מגברים? האם זו ההזדמנות למינים להפגין נשיות? להפגין גבריות? האם הפחד המגדרי הזה כה מושרש בנו? האם את מקום הדרקונים תפסו החרקים בעלי ההשרדות הגבוהה? ואיך לעזאזל מתמודדים?