אימאל'ה, חסר חוליות!

הקיץ בפתח עם מלוויו הנאמנים ביותר- החרקים לסוגיהם השונים. אני כמעט בטוחה, שלכל מי שנרתע או נתקף בחרדה בראותו את חסר החוליות בקרבתו, יש אלפי סיפורי גבורה, זוועה והתמודדות.
מי שמכיר אותי יודע, שאם הלכנו יחד, ולפתע אני צועדת בעברו השני של הכביש, כנראה שהספקתי להבחין בחרק, ולנוס על נפשי. אני מפחדת מהם קטנים וגדולים כאחד.
לדוגמה, ערב אחד, אני וחברותיי, מזית ורויטל ישבנו באיזו מסעדה, ובשולחן לידנו, ישב אדם שעל כתפו נח חרק קטן, ובזכות מזלי הטוב, הוא היה קרוב דווקא אליי. מאותו רגע לא יכולתי לנהוג כמקודם, וחברותיי, החצופות יש לומר, ניסו להסיר דאגה מלבי, ראשי וגופי שכבר פסקו מתפקודם, וטענו כי 'החרק הקטן לא יעזוב את כתפו של האיש'. הצעתי להתחלף במקום, אם הן כה בטוחות בדבריהן. כמובן שאף אחת לא הסכימה. האיש נראה מכובד מדי, ואין זה מן הנימוס להפריע לו באמירה מסוג: 'אדוני, יש לך חרק על הכתף'. ביקשתי מהמלצרית שתיידע אותו או שתחליף לנו מקום. המלצרית ראתה את האיש, והעדיפה לשנות לנו את הנוף.
ולמקרה אחר, הזוי יותר: לפני חמש שנים, אחרי השחרור מצה"ל, חזרתי הבייתה, דקות ספרות לפני ההפיכה המסורתית לדלעת. פשטתי את בגדי, ולפתע, מי שוכב במיטתי ? לא, גבר שזוף עם קוביות וגם לא זהבה, אלא ג'וק עגול- שחור -בינוני. הרמתי אותו בשתי ידיי, הוא היה קשה ולא זז, 'תעלול של אחי הקטן', חשבתי בלבי, וצעקתי לעבר הסלון: 'כן ת' ממש מצחיק, שם לי ג'וק מפלסטיק על המיטה, ומנסה להפחיד אותי'. אני ממתינה. אין קול ואין עונה. כלום. מה עם לשיר, 'עבדתי עלייך- וג'וק בידייך'. מיד זרקתי את השחור העגול- הבינוני- והקשה על הרצפה ומיהרתי לסלון, מבטם של אחי ואחותי, הבהירו לי מיד, שמה שהוחזק לפני רגעים מספר בכפות ידיי- אמיתי הוא!
כמובן שמאותו רגע, סירבתי להיכנס לחדר, עד שמישהו יסלק אותו, ו- הוא התחיל ללכת…איכס! החוצפן הזה- שיחק אותה מת. דומם. והפך אותי לבדיחה!
והנה, כמאמר הקלישאה, הכל בראש, הגועל שאנו חשים שמתבטא בפחד. למרות, ששום דבר לא יעזור, צעקותיי ימשיכו להיות רמות. רק עדיין לא ברור לי מדוע נשים רבות פוחדות/נגעלות יותר מגברים? האם זו ההזדמנות למינים להפגין נשיות? להפגין גבריות? האם הפחד המגדרי הזה כה מושרש בנו? האם את מקום הדרקונים תפסו החרקים בעלי ההשרדות הגבוהה? ואיך לעזאזל מתמודדים?

פוסט זה פורסם בקטגוריה חבריה, חי וצומח, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על אימאל'ה, חסר חוליות!

  1. מזית אגטשי הגיב:

    איזה חמודה שהזכרת אותי ואת רויטל – עכשיו אנחנו סלב 🙂
    וואו ממש שכחתי מהמקרה הזה, אבל ככל שהמשכתי לקרוא הכל שוחזר (אח… זיכרונות…)
    תגידי, הדואר אלקטרוני זוגי אין לו קשר אלי נכון?
    טוב שם תקבלי תגובה נפרדת.
    אז לזכר הג'וק הדוחה וכל שאר החרקים שלא עושים שום דבר טוב בחיים- מי ייתן ולא נצטרך לראות אותם מטיילים לצידינו
    למה שלא ימצאו לעצמם פינה מרוחקת שרק שם הם חיים?
    אז אחזור למציאות ואאחל לך הצלחה בבלוג
    אגב הוא ממש מעניין.
    מזית 😮 😉

  2. לימורצ הגיב:

    למזית (בעוד שלושה ימים מזדקנת- מזל טוב!),
    אני אמתין לקרוא את תגובתך…וזה לא קשור רק אלייך 🙂
    וכן, גם אני מציעה שייתקבצו להם, היצורים המזוועים הללו בפינה מרוחקת.כמה שיותר רחוק ממני- וקרוב אלייך 🙂

  3. נתאי הגיב:

    מזית???
    מזית???
    זה באמת שם של חברה שלך?
    מה פירושו?

  4. לימורצ הגיב:

    נתאי,
    כן, זהו שמה.
    אני לא חושבת שיש לו פירוש כלשהו. אימא שלה בעבר, הסבירה לנו איך היא הריכבה את השם שלה. אני לא זוכרת. אבל בטח היא תגיב כאן, ותחזיר לך תשובה. אם לא אני אברר!

  5. queeny הגיב:

    מזדהה.
    אני מפחדת בעיקר מפרפרי לילה…

  6. לימורצ הגיב:

    נתאי,
    אבא שלה- רצה לקרוא לה מזל, האמא ניסתה להטות את השם בכל מיני צורות- עד שהגיעה למזית!

    queeny,
    אני גם מיתושים, אבל הרגתי כמה כאלה, אחרי שביבזתי עליהם חצי מיכל תרסיס מהפחד. אבל ג'וקים מעולם לא.
    אצלנו, יש אמונה תפלה שאסור בשום אופן להרוג פרפרי לילה, לא יודעת מזל רע או משהו כזה, צריך לתפוס אותם ולשחרר- כמובן שאני לא בעסק.

  7. האם הפחד המגדרי הזה כה מושרש בנו?

    כן. את מוזמנת להיות הבחורה הראשונה שאני אשמע עליה שתתגבר על הפחד הזה. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s