לא סופרים אתכם

ב-16 באפריל 2001 נורתה רקטת הקסאם הראשונה לעבר שדרות. זו פגעה סמוך לביתו של אלי מויאל, ראש העיר. אתמול, ב-11 במאי 2007 נורו ארבע רקטות קסאם נוספות לעבר אזור הנגב המערבי. במהלך שש השנים נורו כ-2800 קסאמים.
הידיעות בדבר רקטות הקסאם, פגיעות ברכוש, פצועים, הרוגים, נופלות על אוזניים ערלות. ניגון חוזר של סיקור: תושבים חרדים, תושבים מתלוננים, תושבים בורחים, פוליטיקאים מבקרים, פוליטיקאים מבטיחים, פוליטיקאים לא מקיימים. לא שוכחים לציין כמובן את הנדל"ן הזול, העוני, האבטלה והשירות הפסיכולוגי שקורס תחת הלחץ.
רבים מאתנו כבר לא שומעים, לא מרגישים, לא מזדהים. הלב כבר למד להתעטף היטב בחומות בלתי חדירות. חלילה לגלות חמלה כלשהי.
את לימודיי התואר הראשון שלי סיימתי בשנה החולפת במכללת ספיר, הקרובה לעיר שדרות. אני זוכרת את הפחד שלפעמיים היה מרשה לעצמו להתגנב לתוכי, ולערער את ביטחוני. אבל לא מספיק כדי לשתק אותי. אולי גם משום שידעתי ששהותי בטווח הסכנה היא זמנית, כמה שעות, ואז אחזור הביתה הרחק משם, למקום מבטחים. ואולי כי אני מאמינה שלא צריך לתת לקולות האלו לנהל לי את החיים, ואין דבר כזה 'מקום מבטיחים'.
כשהייתי נפגשת עם חברים, צפונה משדרות, ומספרת להם על 'חוויותיי' מכריזת ההרתעה 'שחר אדום' (לפני שזו שונתה ל'צבע אדום'), הם תמיד היו מתפלאים, שככה התושבים חיים ביומיום. חיים אולי זו לא המילה הנכונה, יותר נכון לומר- שורדים את היומיום.
באשר לנו, הסטודנטים, מרבית הנפילות התרחשו בשעות הבוקר. היינו שומעים עליהן ברדיו בדרכינו ללימודים. אבל לפעמיים בהפסקות כשהיינו יושבים על הדשא, לפתע ההרתעה 'שחר אדום', הייתה מושמעת. חלק היו רצים לתפוס מחסה, אחרים היו ממשיכים לשבת, היו כאלה שצעקו, והיו את אלה שלא הבינו מה הם אמורים לעשות עם עצמם, ואז הספירה עד עשר הייתה מתחילה, עד לשמיעת ה'בום', ולאחריו היה מגיע הניחוש עד כמה קרובה הייתה הנפילה, ואיפה היא התרחשה.
זה ליווה אותנו לעיתים גם בהרצאות ובבחינות שבמהלכן היינו שומעים את ההרתעה, סופרים בלב וממשיכים. ממשיכים כרגיל. זה היה נושא מרכזי בעיתוני הסטודנטים שלנו, בהפגנות על מיגון, בבחירות לאגודה, וגם ליווה אותנו בכנס שדרות לחברה ובכל מיני פאנלים שנערכו- זה תמיד היה שם חלק ממערך שיעור לא מתוכנן.
אני רוצה לחשוב על מה שעובר על אנשים שחיים באזור בחרדה קיומית לגורלם כבר שש שנים. על ההרגשה שמנהיגי המדינה שלהם מפקירים אותם, לא סופרים אותם.
תמיד עולה השאלה: אם הרקטות היו נורות לעבר המרכז או השרון, היו נוהגים אחרת? האם יש תושבים ששווים יותר ויש כאלה שפחות?
לאור האירועים האחרונים, נראה שלאף אחד כבר לא איכפת מאף תושב כאן במדינה, אבל בכל זאת נדמה, שאם זה היה מתרחש במקום אחר, הלחץ על הממשלה היה גדול יותר, והמצב חסר ההיגיון הזה לא היה נמשך שש שנים.
אני גם שומעת לפעמים אנשים שמדברים על כמה זה לא נורא, ושיש עוד דברים נוראים כמו: עוני, סרטן, תאונות דרכים. נכון, אלו דברים איומים כשלעצמם ואני חלילה לא מנסה אפילו לערוך השוואה. אבל כל מי שמרגיש שלבו נאטם כסלע והרקטות לא נראות בעיניו מאיימות, מוזמן לשכור באזור דירה למשך חודש. יודעים מה, תהיו שם שבוע, אני בטוחה שהנסיעה לחלקכם תעלה קצת יותר: תשמעו את הכריזה, הצעקות, הנפילה, תספרו עד עשר, תרגישו את הרעד בכל גופכם שיכול להיות שהרקטה תיפול בקרבתכם או בקרבת יקירכם, ואז אולי תתחילו לספור רקטות שנופלות, ואולי גם תתחילו לספור את התושבים שם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה ופוליטיקה, לימודים, תקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על לא סופרים אתכם

  1. דני האדום הגיב:

    מקובל להגיד שלאף אחד לא אכפת ושכלום לא משתנה, אבל בשנה האחרונה הואץ משמעותית קצב המיגון וחזרו לעניין המערכת האנטי-רקטית. גם מספר הקסאמים ירד – עקב הפסקת האש – אבל זה, כנראה, זמני.

  2. לימורצ הגיב:

    גם אם מספר הקסאמים יורד לתקופות מסויימות- בדיוק כמו שאמרת- זה זמני. אבל שש שנים- זה ממש לא זמני…אלא מציאות קבועה בה תושבים בארץ שורדים.

  3. queeny הגיב:

    נראה לי שהבעיה היא התקהות החושים מול חדשות שהופכות ישנות ושומעים אותן שוב ושוב. הרי אפילו פיגועים כבר לא נזכרים ומצויינים כמו שפעם. לכל דבר מתרגלים, גם אם הוא רע מאוד, ובמיוחד אם מדובר באוכלוסיות מוחלשות כמו אוכלוסית הנגב ושדרות בפרט.

  4. לימורצ הגיב:

    queeny,

    אני מסכימה איתך-זו בדיוק הבעיה.
    אבל לא נראה שתושבי האזור כל כך מתרגלים לזה- כמו אחרים שלא מתגוררים שם.

  5. דני האדום הגיב:

    לימור, התייחסת רק לסיפא של הדברים שלי, שהסכמתי שהם חשובים פחות. אבל להגיד שלא נעשה כלום, כשמושקעים יותר כספים מאי-פעם במיגון (ומיגון מבני הציבור הושלם), וכשהמערכת האנטי רקטית נכנסת להילוך גבוה אחרי שהוקפאה, זה לא רציני.

    (לכותב יש קרובים בשדרות, והוא יודע בדיוק עד כמה זה נורא לחיות ככה)

  6. לימורצ הגיב:

    לדני האדום,
    גם כשנעשים דברים, מבחינתי, זה לא מספיק. כל עוד תושבים במדינת ישראל מצויים בחרדה קיומית- כבר שש שנים, זה לא נראה לי מספיק כלל. גם הבוקר נחתו עוד שלוש רקטות. זה מצב הגיוני? לא חושבת, ולא הייתי רוצה להיות במקום תושבי שדרות כי זה מפחיד.
    שים לב לסקר שפורסם היום ב-ynet.

  7. דני האדום הגיב:

    תמיד אפשר לעשות יותר, ותמיד יש את השאלה – האם העלות שווה לתועלת?
    האם מבצע צבאי בעזה (שיעלה, יש להניח, בכמה עשרות הרוגים לצה"ל) שווה את השקט הזמני שישיג בתחום הקסאמים? להזכירך, גם כשצה"ל היה ברצועה היו קסאמים. אין סיבה להניח שהפעם נצליח לעצור אותם.

    בטוח שהדרך הטובה ביותר לעצור את הקסאמים היא שלום. אבל מאז ששרון הביא לנו בטובו את ההתנתקות במקום לנסות ללכת על הסכם עם אבו מאזן, עושה רושם שהפלסטינים עסוקים מדי במלחמת אחים מכדי לעשות איתנו שלום, כך שגם זו לא ממש אופציה למרבה הצער.

    יש לך רעיונות אחרים?

  8. לימורצ הגיב:

    לדני האדום,
    ברור שהתקפה והגנה- הן פתרונות זמניים בלבד.
    תמיד אפשר לעשות יותר- השאלה אם עושים? נכון, אין פתרון אחר, זולת, יישוב הסכסכוך. האם אתה מרגיש, שהמנהיגים שלך משקיעים מאמצים למציאת פתרונות לסכסכוך בשנים האחרונות? אני לא מרגישה כך, ולבנתיים התושבים מופקרים!

  9. דני האדום הגיב:

    אם התלונה שלך לגבי המנהיגים שלנו היא שהם לא עשו מספיק כדי להביא שלום – אין לנו ויכוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s