שתזכי לחיים אמיתיים

סצינה שהתרחשה לפני מספר חודשים,  וגרמה לי לתהות בקשר לאיחוליי- חיים אמיתיים: 

"זהו סיימת עם התואר", חייכה אליי הספרנית וחתמה על 'טופס הטיולים', בעוד אני מתפללת שלא מסתתר שם איזה חוב שעליי לפרוע על ספרים שלא הוחזרו בזמן. הדבר האחרון שהתחשק לי עכשיו זה להתרוצץ בין המשרדים. 

כמובן שה"כן" שלי בצירוף חיוך מאוהב (בחופש כמובן) לא איחר להופיע על פניי. איך לא? אחרי שלוש שניים שהסתיימו לפי 'הצבעת רגליי' בחודש יוני אשתקד, ולפי הפורמליות הנהוגה, הם עתידיים להסתיים בחודש הבא בטקס. ואחרי בילוי שעות רבות בספרייה, בהם הגעתי לשיא בו אני יכולה לפרוש בנחת: הספרניות זוכרות את שמי, ויודעות היטב מה למדתי, קראתי ואת תכיפות ביקוריי. למרות שאני אגב, בכלל חושבת שמכונות הצילום זכו לעדיפות גבוהה יותר אצלי. שם כמובן לא הפסקתי לשמוע סטודנטים רוטנים בקביעות, משהו בנוסח: 'חבל שאין קורס שני נק"ז על תפעול המכונות האלה' וגם למדתי את הטיפ החשוב ביותר שליווה אותי במשך התואר- לא למהר לחפש ספרים, אלא לגשת מיד לעמדת הצילום, שם כבר יש מי שצילם. ואז, בעוד חיוכי עדיין לא סר מפניי, הברכה מפיה לא איחרה להיאמר- "עכשיו מתחילים החיים האמיתיים, שיהיה לך בהצלחה".

לא יודעת למה, אבל אני הייתי בטוחה שברכת 'החיים האמיתיים', נחשבת לפאסה עם סיום בית ספר תיכון. אז המורים, המנהלים וההורים- ברכו אותנו 'הבוגרים' כמו שרק הם יודעים או מתעקשים שהם יודעים, שהנה רגע לפני הגיוס לצבא, מתחילים חיינו האמיתיים. גם החברים לשכבה בתיכון, הסתחררו נלהבים מהברכה, ומכל עבר היא הושמעה: בטקס חלוקת תעודות, בנשף, ואף נצרבה בדפי הזיכרונות של חלקנו.

ב'שתיית' השחרור הצה"לית שלי, ואולי גם קצת לפניה, בצעדת 'טופס הטיולים' המלא בחתימות צבעוניות (שאז חשבתי שהוא האחרון שאחתים), ברכת 'החיים האמיתיים' הפגינה נוכחות מרשימה. לא נואשתי, ואמרתי לעצמי שאם עד עכשיו חיי היו מדומיינים, בתיכון וגם בצה"ל, ותודו, שבצה"ל, לעתיים נדמה שהחיים לקוחים מתסריט דמיוני, לפחות חיי הסטודנטיאליים יהיו אמיתיים.

אולם, שוב הסבירו לי שזו חממה. חממה או לא, על זה אפשר להתווכח, אבל רגע או כמו שנהוג לומר- בחייאת עיוני!  מה לא עבדתי, טיילתי, הכרתי, אהבתי, בכיתי, כעסתי…. מה עשייתי כל השנים האלו שיש מי שחושב לנכון לברך אותי ביציאה לעבר ה'חיים האמיתיים'. אם אלו לא החיים האמיתיים, אז מה הם בדיוק? ומתי בדיוק הם מתחיילים? אחרי תואר שני? אחרי שנתחתן? אחרי שיולד הילד הראשון? השני? הנכד? כשנעשה הסבה? כשנהפוך לעצמאיים? כשנצא לפנסיה? ואולי בעצם כשנמות?

פוסט זה פורסם בקטגוריה לימודים, תהיות ותובנות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על שתזכי לחיים אמיתיים

  1. החיים האמיתייים התחילו כשנולדת.
    הברכה הזו היא הדרך של אותם אנשים להתנשא מעליך, קרי \

  2. כן, הם התחילו כנולדנו, אבל רובנו חוטאים בכך- שאנו מאמינים שהנה הם מתחילים עוד מעט, אחרי ש-.

    להתנשא?- אולי חלקם המועט, לרובם אני חושבת כוונות טובות.

  3. queeny הגיב:

    אולי זו התקווה של הרבה אנשים שאחרי הסיוט הזה (תיכון/צבא/אוניברסיטה) יתחיל סוף סוף משהו טוב, עם יותר חופש בחירה. ולא לוקחים בחשבון שגם הבחירה בשירות צבאי ולימודים אוניברסיטאית היא בחירה והיא חלק מהחיים שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s